בדידות

לפני כשבועיים סיימתי מערכת יחסים של חמש שנים. החלטנו להיפרד בגלל כל מיני דברים שכבר לא הסתדרו. מאוד מאוד קשה לי על אף שאני מאוד שלמה עם ההחלטה שקיבלנו. לצערי, אני פתאום מגלה תמונה שלא תיארתי שתהיה כך. החברים שלי ממש לא איתי, אני מרגישה שאין לי אף אדם שתומך בי (חוץ מידיד קרוב אחד). נכון שקשרים דעכו במהלך התקופה שבה הייתי עם חבר שלי אבל הייתי מצפה להרבה יותר מהחברים שעדיין מוגדרים כקרובים. קשה לי מאוד, אבל לעולם אני לא אדרוש מאנשים שיתמכו בי כי אם זה לא בא מהם אני ממש לא רוצה את זה. אני מרגישה ש"החברות" שלי מסתפקות בלהרים לי טלפון פעם בשלושה ימים (במקרה הטוב) בעוד שברור לי שאם זה היה הפוך הייתי הולכת ותומכת ועושה הכל כדי שהן ירגישו קצת יותר טוב. כל הסיפור הזה גורם לי לחשוב שפשוט לא אוהבים אותי, שאני כבר לא חשובה לאיש (פרט מלמשפחה שלי). פשוט לקבל את זה כמו שזה? לחיות בלי חברים? איך עוברים את זה?

שלום מישהי, לאחר פרידה רובנו עוברים תקופה קשה מאוד. כל-כך הרבה רגשות ותקוות הושקעו בבן/בת הזוג, ופתאום אנחנו צריכים "להחזיר" את כל ההשקעה הרגשית הזו "פנימה". במצב הזה אנחנו מאוד זקוקים ורגישים, ולעיתים נוטים להיפגע בקלות ולהרגיש דחויים. אני כותבת לך את זה כדי שתקחי בחשבון את הרגישות שלך בתקופה הנוכחית. בתקופה כזו כדאי "להקדים רפואה למכה", לא לצפות מאנשים שיבינו לבד למה בדיוק את זקוקה, ובמקום זאת להיות ברורה וספציפית. אם את רוצה שחברה מסוימת תהיה איתך בקשר יומיומי (למרות שלא הייתן בקשר מסוג זה עד כה), הביעי בפניה את הצורך הזה בכנות. במקביל, נסי לשים לב למה חברתך זקוקה, והציעי לה לבקש את עזרתך ותשומת לבך בכנות דומה. אני מקווה שבקרוב תרגישי פחות בודדה, אורנה ראובן-מגריל