עצה

אמא של בן זוגי היא אשה מניפולטיבית החיה במרה שחורה וכל הזמן מתלוננת על כל דבר על מנת למשוך תשומת לב ועל מנת שיהיו סביבה ויעזרו לה.פרגון אצלה זאת מילה גסה והיא נוטה לזרוע חוסר ביטחון על כל נושא.אני מאוד משתדלת להיות בסדר איתה ולשמור על יחסים תקינים (בסה"כ היא לא אשה רעה),גם היא מקבלת אותי בסה"כ,אך אני יודעת שההשפעה שלה על בן זוגי היא שלילית,היא גורמת לו לייסורי מצפון שהוא לא עוזר לה מספיק (למרות שהוא עוזר המון) ולעיתים הוא לא נהנה בגלל התחושות הללו( לדוג' כשהוא מתארח אצל הוריי הוא מרגיש ייסורי מצפון שהוא לא אצלה ואף מסתיר ממנה את הביקורים אצל הוריי,דבר שמרתיח אותי כל פעם מחדש!).אני ובן זוגי אוהבים,אך הקשר הבעייתי שלו עם אמו מטריד אותי ומשפיע עליי ומעכיר לנו את מערכת היחסים.זה גורם לי לכעוס עליה ולרגשות לא נעימים שלא הייתי רוצה שיהיו לי איתה.אינני רוצה כל הזמן לחיות בתחושה שאני צריכה לרצות אותה (כמו שהוא עושה),ואני לא מבינה מדוע היא כל כך מקשה במקום לתמוך ולפרגן.אינני רוצה לפגוע בו ולומר לו מה אני חושבת ואני חושבת שזה גם לא ממש תפקידי.הוא מודע לבעייה אך אינו יודע כיצד להתמודד איתה.הוא גם מודע לתחושות שלי.אני רואה כיצד היא מפריעה לו לצמוח ולפתוח חיים בוגרים,להקים משפחה וגורמת לו לעכבות.בליבי אני כועסת ולעיתים אף שונאת.אינני יודעת כיצד להתמודד עם זה,אך אני מרגישה שהיא עשוייה לחבל לנו בקשר (. בן זוגי חשוב לי ואני חשובה לו מאוד,גם הוא נמצא במצב של חוסר אונים לעיתים אך מפחד לפגוע בה.בינתיים אני משתדלת להיות סלחנית אך זה מטריד אותי מאוד.אינני יודעת מה לעשות על מנת שלכולם יהיה טוב,שבן זוגי יהיה משוחרר ריגשית מחוסר הסיפוק שלה,שהיא לא תפגע וכמובן שאני לא אהיה ממורמרת.האם זה אפשרי?אני יודעת שאי שפשר לשנות אותה ושבן זוגי צריך לעשות את השינוי.אינני יודעת איך לומר וכיצד ואיזה שינוי הוא צריך לעשות בלי לפגוע בה.תודה.

יעל שלום, במעבר לחיי זוגיות אמורה להיות פרידה פסיכולוגית מההורים וכניסה אל תוך הזוגיות. בתיאוריה זה קל יחסית. המציאות קצת יותר מורכבת. אכן על בן זוגך לעשות את הצעד של "ויתור" או התרחקות מאימו. הוא כפי הנראה מתקשה בגלל שאימו יוצרת מצב של : " או אני או היא". (לא בכדי נושא החמות זכה לסיפורים ובדיחות לרוב, יש לכך בסיס במציאות). את רוצה לעשות שינוי בלי לפגוע בה. אינני בטוח שזה אפשרי. יותר נכון, אנני בטוח שהיא תתן לכם/לו להרגיש שזה אפשרי. המשימה היא להתרחק,לצמוח,לפתח חיים בוגרים ולהיות מסוגל/ים להכיל ולספוג את יסורי המצפון ואת התחושה הקשה שאימו טומנת בו שהוא לא עוזר מספיק והוא לא בן מספיק טוב. בן זוגך צריך לשאול את עצמו: האמנם אני לא עוזר מספיק? ואם הגיע למסקנה שהוא בסדר יחסית עליו לנסות ולהשתחרר מרגשות האשמה ועלייך לנסות ולעזור לו בכך וגם לנסות להשתחרר מהכעסים שמתעוררים בך. כמובן, לעשות הכל בצעדים קטנים קטנים. לדבר הרבה ביניכם ולא לתת לכל זה לערער את אהבתכם ואת הקשר הטוב ביניכם. הרבה הצלחה, גדעון

ראשית,תודה על תשובתך.הפרידה הפסיכולוגית מההורים היא מובנית,לי.אני רוצה לציין ששנינו בגילאי +30 ולכן אני קצת (הרבה) טרודה,שהרי בגיל כזה אמו צריכה כבר להבין זאת וגם הוא! האם הוא צריך להמשיך ולפעול בדרך של לגונן עליה ולא לספר לה כאשר אנחנו ניפגשים עם הוריי? לדעתי זה נותן לה לגיטימציה ומנציח את האימה שהיא זורעת בו.האם הוא לא צריך לספר בלי התנצלות על כך?או שאולי צריך לנקוט בדרך שלו,להיות חכמים ולא לספר לה מה שעשוי להזיק לו/לנו.אנחנו מודעים לכך שהיא לא צריכה לדעת הכול על מה שקורה בינינו ובן זוגי הפנים זאת.אמרת שבן זוגי צריך להתרחק. למה בדיוק אתה מתכוון?מבחינת מינונים בפגישות עמה ובשיחות הטלפון איתה?אני יודעת שהקשר שלו איתה הוא יום יומי (טלפונית) ומבחינת הפגישות,אנחנו מתראים פעם בשבוע,ולעיתים יש מצבים שהוא נוסע לבד.אשמח לשמוע מה המינונים ה"בריאים"בסוג קשר כזה ומה באופן מעשי המשמעות של "להתרחק".(אני יודעת מבן זוגי וכמובן מרגישה זאת,שהקשר הוא לא בריא והתחושות איתה הם בדר"כ לא חיוביות.) שוב תודה