לא יודעת להגדיר את הבעיה....אבל זו בעיה

אני בת 44, גרושה עם שלושה ילדים. בארבע וחצי השנים האחרונות אני במערכת יחסים. אהבה של פעם בחיים. והיום זה נגמר. הבעיה היחידה לאורך כל הזמן היתה הקנאה שלי. אחרי 20 שנות נישואין לאדם חונק וצורך לחופש, הפכתי לחונקת בעצמי. רוצה אותו רק לעצמי, מפחדת שיתאהב במשהי אחרת. לא יכולה לסבול שמדבר עם אחרים, מפחדת לאבד אותו. מבחורה מוקפת בחברים ופעילה בהמון נושאים הפכתי למישהו שצמוד, חי חיים של אדם אחר. נתתי את כולי וביטלתי את עצמי. בחודש האחרון הגיעו מים עד נפש מבחינתו. נמאסתי עליו לגמרי, והבאתי על עצמי את מה שחששתי ממנו מכל. אני יודעת שאהבתו אלי אדירה אבל לא הצלחתי להתאפק, לא רציתי שייפגש/ידבר/יקשר לאחרים. האם הבעיה שלי היא אובססיה אליו, או חרדת נטישה? אף פעם לא הרגשתי חוסר ביטחון כזה באף מערכת יחסים. האם זו מערכת היחסים הספציפית הזו או שאולי פיתחתי בעיות פסיכולוגיות/פסיכיאטריות? אני במצוקה נוראית. לא יודעת לאן לפנות ומה לעשות. תודה.

את טוענת שאינך מצליחה להגדיר את הבעיה. ההגדרה המדויקת באמת פחות חשובה. בטח לא היום שסיימת מערכת יחסים מאד משמעותית. ההתרשמות שאת מוצפת ומבולבלת, וביום שמסיימים מערכת יחסים כה משמעותית, זה מאד מתאים ו"נורמלי" להרגיש מוצף ומבולבל. כיון שהכל טרי (אני מבין שזה ממש מהיום) נראה שפשוט צריך להמתין מספר ימים, ואולי הדברים יראו יותר מאורגנים ויותר ברורים. אולי תקבלי מעצמך את התשובות לכל השאלות ששאלת. שווה גם לשקול פניה לגורם מיקצועי שיוכל לסייע לך לעבור את התקופה המבלבלת ולחפש ביחד כיוונים. המון בהצלחה.

לפני הכל תודה על התגובה המיידית זה לא ממש מהיום,זה כבר חודשיים, התכוונתי לומא שזה טרי. וכבר כל השנים האלה אני מתלבטת לגבי ההתנהגות שלי. הייתי בשיחות עם פסיכולוג וברור לי שישנה בעיה. אולי אני צריכה טיפול תרופתי? למה ההתנהגות הזאת חזקה ממני

שלום שירי, אני יודעת שכאב הפרידה יכול להיות בלתי נסבל, ובוודאי כאשר את חשה אשמה בבעיות שנוצרו בקשר. הדבר הראשון שחשוב לי לכתוב לך, הוא שכדאי לשתף בכאב אנשים הקרובים לך, ומנקודת מבטי זה גם זמן טוב לחזור לטיפול ולהיתמך שם. תהליכים בזוגיות הם תמיד מורכבים וקשורים לשני הצדדים. כשבעלך היה "החונק" את יכולת להיות משוחררת וחופשיה, ובלעדיו גילית שגם לך יש חלקים "חונקים" וחוששים משלך. אני חושבת שכדאי לברר לעצמך לעומק מתי מתאפשר לך לחוש בטוחה בעצמך ומתי את כל-כך פוחדת, בראש ובראשונה עבור עצמך, וגם לקראת הקשר הבא. טיפול פסיכולוגי הוא מרחב מצויין לבירור כזה. בתקווה להקלה קרובה, אורנה ראובן-מגריל

שלום, אני בת 34 ומזה כמה שנים נמצאת בטיפול, אין לי ספק שהטיפול הועיל לי בהרבה תחומי חיים חשובים, אולם כעת יש לי בעיה, עד עתה התמקדתי בטיפול בפתרון "בעיות קיומיות" על אף שמה שהביא אותי מלכתחילה לטיפול היה קושי ביצירת זוגיות, אחרי כל השינויים שחלו בי, קריירה אישיות ובכלל אני לא מצליחה למצוא קשר זוגי, כל מי שאני מכירה ומוצא חן בעיני, (ואני מחפשת קשר רציני בלבד שיוביל לעתיד משותף,) נעלם אחרי שבוע שבועיים, גם אחרי שאמר לי בהתחלה כמה הוא מחפש קשר רציני, ואני נשארת עם תחושות מתסכלות, השתכנעתי בטיפול ש"גם לי מגיע" ושיש לי המון מה לתת ומאד טוב לי עם עצמי היום, הייתי מאד מעוניינת לשמוע חוות דעת ואולי איזה הכוונה קצת, מאד מעניין אותי היכן אני טועה או מה אולי כדאי לי כן לשנות, לעשות, יש לציין שבד"כ בסיומי הקשרים הבחורים המעורבים אומרים כמה שאני מוצאת חן בעיניהם וכמה הם לא רוצים לפגוע בי, רק המשפט הזה, "אני לא יכול לתת לך את מה שאת מחפשת..."