חרדת נטישה - תשובה נוספת ממך לעצת מר שובל

ליאת שלום רב, ראשית פעלתי לעצת מר שובל והעלתי את השאלה גם בפניך.(הוא ענה לי אתמול). יש לי בת שלישית, בת 11 חודשים. עד גיל 7 חודשים היתה עמי בבית ומאז עם מטפלת מקסימה עד 13:00 אח"כ אני מגיעה. שני אחים גדולים 5 ו 8. הילדה נוחה מקסימה חייכנית. אנו משפחה אוהבת חמה ומעניקה. הילדה עדיין יונקת. וכמה בלילה מספר פעמים לינוק. הבעיה: בשבועיים האחרונים החלה לצווח צווחות הסטריות כשאנו "עוזבים" הכוונה לשים לרגע בלול או במיטה (גם שאנו בטווח ראיתה) או על השטיח - אז חייבים לשבת לידה. אם אנו מורידים לרצפה היא זוחלת אחרינו וצווחת. הצווחות נוראיות. לעיתים לא נרגעת ומתגבר ולעיתים נרגעת ומתחילה לשחק ורק שאנו חולפים לידה (מרחוק) מתחילה שוב. הדבר מקשה עליה ועלינו כי לא ניתן להיות עימה 24 שעות. בלילה בעבר ינקה וחזרה לינוק ועתה אם היא חצי ערה היא צווחת ומתעוררת לגמרי. האם לדעתך מדובר בחרדת נטישה? האם יכול להיגרם ממשהו אחר אולי עם המטפלת??? (למרות שלדעתנו היא מדהימה !) אולי קשור לאחים שלה שלעיתים רצים וצועקים והיא נבהלת ? אנא עזרי לי. כמו כן כיצד להתמודד עם התופעה? האם להתעלת מהבכי או שיש בעיה שנדרש בה טיפול וההתעלמטת תחמיר אותה? בתודה מראש ובברכת חג שמח. טל

טל יקרה, כמו שגדעון כבר ציין, אכן מדובר בגיל בו חרדת הנטישה (וחרדת הזרים) בעיצומה. מהתיאור שלך אני מבינה שהצרחות מופיעות לאו דווקא במצבים של פרידה והישארות עם המטפלת, אלא גם כאשר כולכם בבית, ועוזבים אותה אפילו לזמן קצר במיטתה או על השטיח. חשוב לזכור שהחרדה הבסיסית מפני הפרידה מההורים (בעיקר מן האם) היא חרדה טבעית ונורמלית, ויש בה כדי להעיד על התפתחות תקינה. כמעט כל הורה יכול לספר על 'הצגה' קבועה של לפני השינה, בה התינוק מסרב להישאר במיטתו בשקט, או צווחות קורעות לב בשער הגנון או בחילופי המשמרות עם המטפלת. אז מה עושים? ראשית, מתנחמים בעובדה שבסביבות גיל שנה וחצי שנתיים זה נגמר. שנית, מנסים להגיב בשלווה יחסית לגילויי החרדה, ולא להפוך אותם לעניין גדול יתר על המידה. לעיתים קרובות התגובה שלנו (בהלה, אשמה, רחמים) מעצימות את תגובת הילד, אשר לומד - מבחינתו - להפעיל את ההורים באמצעות כלי חדש ויעיל ביותר. הילד לומד שהצרחות שלו מביאות אותנו אליו מהר במיוחד, לפעמים בארשת חמורה ומיוסרת, ובעקבות זאת מגיעים גם ניסיונות נואשים לפייס אותו ולפנקו. כאן, לפעמים, מתחילות הצרות. לכן, אני מציעה להישאר שלווים ככל האפשר. לנסות לחשוף את הילד לפרידות קצרות ולתסכולים שהם 'לפי כוחו'. כשהוא צורח, גם אם החלטנו להגיע אליו ולגאול אותו מהבדידות, לא צריך לרחם, להתנצל או לחוש אשמה. אפשר להגיע, להישאר בסביבה הקרובה, ולומר בשקט: הנה, אני פה. לנסות ליזום מצבים בהם הילד עסוק ואנחנו 'ברקע' (לא מעורבים כל הזמן באותה אינטנסיביות). בלילה, כדאי לצמצם למינימום את הפעילות. לפעול בענייניות, ללא גילויי חיבה מופרזים, כדי לא להפוך את השעות הללו ל'זמן איכות'. את כל האהבה שבעולם לשמור לשעות היום... כדי לקבל פרספקטיבה משעשעת, אני מצרפת לינק לסרטון קטן וחמוד להפליא שקיבלתי השבוע מחברה לעבודה, המדגים בדיוק כמה התינוקות שלנו חכמים ולא מציגים אם אין קהל... (לוקח לזה מעט זמן להיטען, אבל שווה להמתין ולפתוח רמקולים) http://www.dumpalink.com/media/1129105870 אני מאחלת לכולנו חג סוכות שמח, ולילות שקטים ליאת