הדחקה

גדעון שלום, לפי הבנתי את דבריך ותקן אותי אם אני טועה יתכן מצב של זכרון אשר מורכב גם מחוסר אמיתות עקב אירוע טראומתי אך האם יתכן מעין זכרון מעורפל או אפילו מעין תחושה של אירוע בעבר שכלל לא התרחש? שאכן משפיע בצורה זו או אחרת על התנהגות יום יומית? אודה לך גם אם תוכל להרחיב לגבי ההליך אשר בעזרתו ניתן לרדת לשורש הענין

שלום פרידה, גדעון יחזור לענות בשבת הבאה, והוא כמובן מוזמן לעזור בהתייחסות קודם לכן. כשמדובר בזכרונות מוקדמים, בעיקר זכרונות טראומטיים, קשה מאד לוודא את אמיתותם המוחלטת, הן מחמת פגעי הזמן, והן בשל מנגנונים דוגמת ההדחקה, שהתפתחו כטקטיקה הגנתית. זהו נושא מורכב, בעל השלכות נרחבות - כולל השלכות משפטיות - שעורר הרבה סערות במהלך ההיסטוריה הקצרה של מדע הפסיכולוגיה. מה שמשפיע על ההתנהגות, גם זו היומיומית של שנים אחרי הטראומה, היא החוויה כפי שהותירה בנו את רישומה, כפי שנתפרשה אז, בילדות. במקרה כזה, חשיבותם של הפרטים המדוייקים היא משנית, שכן אין בהם כדי למחות את החוויה. גישות שונות בפסיכולוגיה עושות שימוש בטכניקות מגוונות להצפה ורענון של תכנים מודחקים,כמו למשל - עיסוק בחלומות, באסוציאציות חופשיות, טכניקות של היפנוזה, וכיוב'. תוכלי לקרוא עוד על הנושא במאמר מעניין שהתפרסם בעיתון הארץ, הדן בדיוק בשאלה שלך. הנה הקישור- http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArt.jhtml?contrassID=1&subContrassID=5&sbSubContrassID=0&itemNo=586991 חג שמח ליאת

ליאת שלום, אני מתנצלת מראש עם יש איזושהי חזרה על חלק משאלתה של פרידה, אבל אני רוצה לחדד לעצמי משהו. השאלה שלה נופלת בדיוק על ההתלבטות הכי גדולה שלי לגבי הטיפול הפסיכולוגי בו אני נמצאת כרגע. כבר שנים מתרוצץ לי בראש איזה חלקיק זיכרון של משהו שאבי (נשפטר בינתיים) עשה לי. אני יודעת בוודאות שהדבר קרה ואני לא בטוחה לגבי הפרשנות של זה. יום לאחר האירוע (הייתי כבת 16) הייתי מוטרדת מאוד ואז שכחתי מזה בערך ל-10 שנים. מאז שזה חזר אלי אני מידי פעם חושבת על המשמעות של המקרה והאם היו מקרים אחרים אותם אני לא זוכרת. הדבר לא מתאים להתנהגות של אבי בדרך כלל. אני יודעת שב-99% שאבי לא עשה לי כלום ושזה איזה ניסיון תת מודע שלי לחפש תירוצים לתסביכים שלי (והם רבים). הבטחתי לעצמי לפני שהתחלתי בטיפול שאני לא אומר את זה אף פעם כי אני חוששת שמרגע שאני אדבר על זה, אז זה יהפוך למעין עובדה קיימת. יש לי רגשי אשמה עצומים על העוול שאני גורמת לאבי, גם ם זה ביני לבין עצמי. מה דעתך, האם בכל זאת להעלות את זה במהלך הטיפול (ממנו אני מאוד מרוצה)? אגב, קראתי את הקישור שהוספת בתשבותך הקודמת וזה רק הוסיף לבלבול שלי. מלבד זאת אני רוצה לומר שזו אמנם הפעם הראשונה שאני שואלת כאן שאלה אבל אני צופה פאסיבית בפורום מזה מס' שבועות ואני חושבת שאת ושותפייך עושים עבודה מדהימה. אני מקבלת כאן תשובות להמון שאלות שלי. חג שמח

יעלה יקרה, ראשית אני מברכת אותך על בואך אל הפורום, ועל השתתפותך בו לראשונה. כמו שכבר נאמר כאן, הנושא של זכרונות מודחקים ("היה או לא היה") הוא רגיש ומורכב. אני חושבת שאם את נמצאת בטיפול טוב, אין מסגרת ראויה יותר ללבן את הסוגיה הזו. הדיבור על מה שהיה או לא היה אינו בשום אופן 'גרימת עוול' לאבא או לזכרו. ההתעלמות מן הנושא - בהנחה שהוא חי ובועט בתוכך - היא עוול גדול כלפייך עצמך. אני מאמינה שלאחר ברור ועיבוד מעמיק של מה שקרה שם, אם קרה, תוכלי להיפרד מזה באמת (או ללמוד לחיות עם זה) ולהמשיך בשגרת חיים בריאה יותר. מקווה שתצליחי לגייס את האומץ הדרוש, והכוח להתמודד. ליאת