דכאון ואובדנות

שלום ליאת, התשובות שלך ממש ממש מקסימות ואת ממש שימחה ונכס לפורום, את בטח יודעת. רציתי לשאול על אובדנות בעיקר. אני סובלת מחרדות ומאניה דיפרסיה בעיקר. לאחרונה עברתי דכאון ארוך וקשה שלווה בתרופות ורק לאחרונה יש ממש תחושת הקלה. קודם המחשבות על אובדנות היו משהו רגשי יותר, הרגשה כזו שאני קמה בבוקר ומרגישה שאין צורך להתאמצ כי גם כך אמות בקרוב כי רק את זה אני רוצה. מאז שאני מרגישה הקלה ברגשות אלו, הקלה רגשית שהיא גם פיזית-לא שוקעת לי הבטן ויותר קל לי לנשום למשל. אבל מאז נהיו לי מחשבות שכלתניות על התאבדות. אני חושבת שזה הפתרון האמיתי, אני חושבת שקשה לי מידי, אני חושבת שלמרות הכל אני לא רואה את עצמי חיה את החיים האלו של עבודה רוב היום (למרות שאני בדרך למקצוע המתאים לי) משפחה ילדים טיול פעם בשנה - אני לא בפאזה הזאת, מעולם לא הייתי ואני כבר מעל גיל 30 ואין לי שום רצון לכך. אני יכולה להנות מזוגיות אך אני לא מתמסרת יותר עד הסוף, יש לי משפחה גדולה ואוהבת יש לי לא מעט חברים - אבל תמיד אני שומרת על ריחוק מסוים - ואותו אני רוצה להגדיל על מנת שיתרגלו ויהיה להם פחות קל לאחר שאמות. אני לא מרגישה שאני חייבת להתאבד אני פשוט רוצה וחושבת על זה בצורה הכי רציונלית שניתן. אני לא רוצה להמשיך את החיים כמו שהם למרות שאני נהנית בחיי היום יום בתקופה הזו, אבל גם במאניה וגם בדיפרסיה 0- אני חווה את רוב הימים שלי כקשים וזה על אף התרופות שאני לוקחת(שהפסיכיאטר משוכנע שהן הנכונות). אינני יודעת מה לחשוב כי אני לא מרגישה דכאונית. אני קמה בקלות בבוקר, אני אוכלת וישנה יופי, אני מבלה עם חברים הרבה, יש לי חשק מיני - הכל נראה תקין, ואחרי הדכאון הגדול זו ממש הקלה - אבל בתוך תוכי אני יודעת שזה לא יימשך עוד הרבה זמן. מה עליי לעשות? אני מדברת על כך בטיפול, והוא מקשיב ושואל את השאלות הנכונות אבל דבר לא משנה את הרגשתי העמוקה ביותר. מה לעשות?

תותי יקרה. תודה על המחמאות שבראשית דברייך. אולי בגלל המילים הטובות שלך, ואולי בגלל יום הכיפורים היורד עלינו, אני רוצה לשתף אותך בחוויה אישית מאד. אני חוזרת ממש ברגעים אלה מביקור בהוספיס לחולים סופניים, שם ביקרתי מישהו שמאד מאד קרוב ללבי. בעודי יושבת שם, מול המיטה, נכנס אל החדר אדם שהציג עצמו כמתנדב. את השעות האחרונות לפני כניסת החג הוא בא להעביר בהוספיס, במחיצת האנשים השוכבים שם, עם חיוך גדול, שקט ונועם הליכות. כשהודנו לו על הביקור ועל עבודתו שם, הוא ביטל זאת בהינף יד, ואמר שחייו קיבלו משמעות מאד מיוחדת מרגע שהחל לבוא לשם. הוא אכן נראה מאושר ושלם עם דרכו, אני חייבת לומר. כשיצאתי אל העולם שבחוץ, והרוח החמה נשבה בחוץ, אנשים עוד עמדו בחוץ עם שקיות הקניות לחג. מיהרו הביתה. חשבתי פתאום כמה החיים ראויים שנחייה אותם. אין לי טיעונים מוחצים להביא בפנייך, את מכירה את כולם. כנראה שעל כל אחד מאיתנו מוטלת המשימה הקשה, אם תרצי - משימת ה"אקסטרים" - למצוא טעם ומשמעות לחייו. ביום הזה, אני מעדיפה להסתפק בדברים האלה, אולי בגלל החוויה המאד עמוקה שלי. אני מאחלת לך חג שקט ושלו עוד נדבר ליאת

הי ליאת, המילים שכתבת כל-כך נוגעות ונכונות... תודה שהזכרת לכולנו משהו שקל לשכוח. אורנה