ילדות

בילדותי גדלתי בפנימיה, בגילאים מאד צעירים, אני מדברת על גילאים של שלוש, עד שבע. יש לי הרבה כאב ואני עד היום נושאת אותו, לא יודעת לפרוק אותו או לבטאו, בטח לא מול אימי. הקשר עם הורי מאד ענייני, ואפשר די להגיד שגדלתי ללא הורים, ללא תמיכה רגשית, ההפך הוא הנכון, הם רק הרסו בי ופצעו אותי במשך כל חיי, גם על סמך מה שעברתי אני אומרת את זה, וגם על סמך הקשר ביניהם שהיה גרוע ביותר. אני בטיפול פסיכולוגי, כשסיפרתי את זה למטפלת , היא אמרה " אמא שלך היא קורבן", נורא מכעיס, היא סתמה לי גם אצלה את הפה... אז מה אני עושה עם כל מה שיש לי בלב. חברות שלי אומרות שאני "מתרפקת" על זה ואולי נותנת לזה יותר מדי משקל גם היום. אתה חושב שקשיים גם התנתקויות, בדידות, אי מסוגלות להיות בעבודה שותפת, בעיה באינטימיות , שלא נדבר על קשר שאינו ענייני גרדא. התחלתי לחשוב אולי אני צריכה להרפות, לשכוח, לא להחזיק בתוכי את הילדה הקטנה והבודדה שאני כל כך רוצה לחבק , לתת לה כוח, אפילו להיות לה לאם. אולי אני צריכה לעזוב את הפצעים, אולי אני בכוח לא מרפה מהם ומנסה למצוא בהם תשובות לשאלות שלעולם לא יהיה להן מענה. מול ילדיי הקטנים, עולות בי התמונות, של היתמות הבלתי נסבלת, של הניתוק, הניכור, הבדידות , ממש הלכתי לאיבוד. אני מקלחת את ביתי ונזכרת כמה שזה לא היה לי ואני כל כך קטנה כל כך נזקקת כמוהה ואף אחד לא היה שם בשבילי.. אני נשרפת בתוך עצמי...אני נשרפת בתוך הכאב שלי ומגוננת על ילדיי כלביאה ואין בי נחמה, מה דעתך , איך אני מרפה מאותה "אני"" קטנה שחיה ונושמת בתוכי , איך אני גורמת לה לגדול? ולהפסיק את הכאב כל פעם שאני רואה את הילדים שלי בכל מני מקומות, להפסיק להשליך את מה שיש לי בפנים.... אני כל כך עייפה מהחיים שלי

שטח הפקר / עלי מוהר ובחוץ השמיים מתכסים בעננים והרוח עוברת בין הים והבתים והשמש יורדת ושום אור אינו עולה והחדר באופל מתמלא. ובשקט בלי נוע לבדי אני יושב מילדות השעה הזאת נוחתת בכאב כי לא יום ולא לילה זהו שטח ההפקר והלב מסרב להשתחרר הו - הלוואי שהיית איתי פה לא - היא איננה ושוב לא תבוא. והזמן שחלף מאז כאילו לא חלף בחלון מתנועע למולי אותו ענף תאריך מתחלף אבל בחוץ אותו הסתיו ולרגע האז הוא העכשיו. הו - את איתי כמה טוב שאת פה לא - היא איננה ושוב לא תבוא. הו - את איתי כמה טוב שאת פה לא - היא איננה ושוב לא תבוא. ובחוץ השמיים כבר כהים וחמורים ובערב נדלקים כבר האורות בחדרים ואני שעייפתי את האור פה מעלה מסלק את החושך - והולך. ניבה יקרה, לפעמים כל כך קשה לסלק את החושך וללכת. היתמות - דווקא כשיש הורים - היא אכן בלתי נסבלת, וזו תחושה שמקבלת הד גם בטיפול שלך. נדמה לך שגם שם, הכעס, הזעם, הכאב שלך מתדפקים על דלת סגורה. את מתקשה להרפות מן הילדה היתומה והעזובה שבתוכך, ובצדק. דווקא היום, כאשר את עצמך אמא לילדים קטנים, מתעוררים החמלה והכאב ביתר שאת, ועמם גם המרירות מול אי צדק וקיפוח. דווקא בשל אותן תחושות, הייתי מציעה לך לנסות ולהתעקש על הטיפול שלך. להחיות מחדש את היכולת להיות מוחזקת נכון יותר, להיות מטופלת, מוגנת, קטנה ושברירית (ופחות "לביאה לוחמת"). אולי אם תניחי לאותה ילדה להתמסר להורות אחרת, טובה יותר, היא תצליח לגדול, לסלוח, ולמצוא מנוחה. השורות הקטנות האלה, מקבלות בעיני משמעות מיוחדת כשחושבים על כל האמהות בסיפור שלך. "הו - את איתי כמה טוב שאת פה לא - היא איננה ושוב לא תבוא." ליאת

ינחם אותך במשהו אם אגיד לך שמאתמול כשקראתי את ההודעה שלך, אני בוכה... כמה הזדהות, אותה מסכת חיים אומללה... גם אני גדלתי בפנמיות מגיל מאד קטן... והיום אני אמא לילדים, והם בגילאים שהייתי אני ואחי כשננטשנו.. ואני רואה כמה הם קטנים וזקוקים לחמימות של הבית, לחיבוק של אמא, ודרכם אני רואה כמה הפגיעה בי היתה אנושה...(גם עכשיו אני בוכה נורא). אני מזדהה עם כל מה שכתבת, ומאחלת לך שמתוך החסכים שלך, מתוך הפצע המדמם הזה בנשמה שלך, תשכילי לתת לילדים שלך, את האמא שלא היתה לך... ואני סתם רוצה להוסיף משהו להורים שמביאים ילדים לעולם, ואחר כך נוטשים אותם כמו כלבים עזובים... תדעו לכם שאין פשע גדול מזה, ואל תתנו חיים לאנשים אחרים ואחר כך תהרסו אותם... זה לא ניסלח לעולם. היום אני לא בקשר עם ההורים שלי, אין לי שום רגש אליהם... אני מסוגלת לאהוב אנשים זרים ולא אותם. ומאד ריגשה אותי התגובה של ליאת.

ניבה יקרה סיפורך עורר אצלי זכרונות אישיים ,אמנם לא זהים.אך, קרובים במהותם. ואני חייבת להודות שזה העלה בי דמעות בעיניים. המכתב שלך כפי שרשמת אותו מאוד מרגש. אני מרגישה דרכו אשה כל כך חכמה , כל כך עדינה ושברירית, כל כך יפת נפש...אין לי ספק שאת גם יפה פיזית... ולא יכולתי שלא לכתוב לך זאת. אני מרגישה את מערבולת הרגשות שנכנסת אליה , האמיני לי , את נשמעת בדרך הנכונה וזה יעבור. בשביל להבריא את ה"פצע" צריך מעט סבלנות. אני ציירת,וזה משהו שנולד פתאום...לפני 3 שנים, כשהייתי בתוך ה"מערבולת" שאת מתארת.היום אני בטוחה שזה לא היה מקרי... חפשי אולי יש משהו שאת עושה באהבה גדולה , אני בטוחה שיש משהו כזה. ותתמקדי באור והאושר שהוא מעניק לך. אני רק רוצה לספר לך מנסיוני מה עזר לי-התמסרתי רק לאותם תחומים שיש בהם אהבה. אוהבת לצייר - התמסרתי לציור אוהבת את ילדיי- התמסרתי לאהבה הזאת אוהבת את בעלי- התמסרתי לאהבה הזאת אוהבת את הבית והגינה- התמסרתי גם לאהבה הזאת וכו' במקום שהיתה בו אהבה-נשארתי. במקום שלא הרגשתי אותה - נפלטתי... את הזכרונות הכואבים- "ארזתי בקופסה וורודה עם סרט" והנחתי בצד. לא "נאבקתי" בהם.ידעתי שהם קיימים ויבוא יום שהם ישתחחרו החוצה. מה שעשיתי בינתיים זה התחזקתי. הבנתי שאני אחראית לחיי, שהאושר שלי תלוי רק בי. שאהבה וחיוך מרפאים הכל. אהבתי ,חייכתי ,נתתי ,קיבלתי ,התמסרתי לאור... ואז, פתאום , לפני משהו כמו שנה, הרגשתי סליחה כל כך גדולה, ענקית ממש. אין לנו אפשרות לשנות את הורינו.הם זה הם ואנחנו זה אנחנו. כל מה שהיה ונעשה , נעשה מתוך אותה יכולת שלהם .אולי מצומצמת, אבל שלהם, לא שלך. עכשיו את אמא. תניחי את זה בצד,במודע, תני לעצמך זמן. אל תנסי לפתור הכל בבת אחת ואז להמשיך. תמשיכי ותפתרי לאט לאט. התמקדי באהבה ופתאום תגלי שהכאב קיים- אבל אחרת. תגלי שאותו כאב שינה אותך והוליד מתוכך אישה מדהימה- יפה , אוהבת , נותנת, מפרגנת , אמא לדוגמא ואשת איש למופת. אין צורך להצטער- זה היה המסלול שלך. ניבה, ידעת לכתוב כל כך יפה, נגעת בליבי. אני מאמינה בך ויודעת שתצליחי. שיהיה לך המון בהצלחה וחיים שופעים אור אושר ואהבה בהערכה נועם

ליאת יקרה כל כך הרבה חום אני מקבלת מתוך מילותייך, תודה, תודה על השיר ותודה על הנחמה. את כותבת על ההתעקשות להיות מוכלת/ מוחזקת, אבל אני במקום אחר- כאילו "מלחמה" על שליטה, חוסר אמון בה,ובד בבד המון אהבה כלפיה, זה דרך אגב מה שגורם לי להמשיך לבוא אליה, האהבה הגדולה שאני מרגישה כלפיה ולא רוצה שתגמר. אז יש קונפליקט וקצוות, כאילו רוצה להיות איתה אבל לא לדבר. מאד קשה לתת אמון , אני אפילו לא יודעת מאיפה להתחיל מולה, למרות שהיום אני במקום אחר מאשר בהתחלה. איך אפשר להיות קטנה ושברירית כשאני כל כך "גדולה", בשליטה. אני בכלל לא מכירה את המקום הזה של להיות מטופלת על ידי אדם אחר. אבל אני כן רוצה להתקדם, אני כן רוצה להמשיך גם עם עצמי, אבל יש את הפחד , פחד שמלווה כל צעד וגם ים של כאב שמאד מאד קשה להרגיש... ומעל הכל , יש את הילדים שלי שלצערי סופגים ממני לא רק דברים טובים, שאלות כמו: אמא למה את עצובה, כשאני בכלל לא שמה לב למראה פני. אני לעיתים כל כך איומה מולם שזה עוד יותר מכעיס לדעת שאין לי כלים מול הזעם שעולה בי ולא שוכח. אני לא אמא מושלמת, מן הסתם גם לא אהיה כזאת לעולם אבל אני הרבה יותר "אמא" לילדי ממה שהיה לי ויש בי המון רגישות לחוויות שלהם ומעורבות במה שהם עוברים, אפילו מעורבות יתר... העיייפות שבי מתבטאת בעיקר נוכח הכאב שאני משליכה עליהם והמחשבות האין סופיות האם הם חווים טראומות בגללי והאם אני שם מספיק בשבילם ...הכנסתי כאן המון נושאים, אפילו לא יודעת למה, אולי לעשות סדר לעצמי.. תודה רבה לך על התייחסותך החמה ניבה

מעניין, אבל את הדמעות הוציאה ממני התשובה שלך.... כל כך נגעת (גם) בי, תודה יעלי