אוהבת להיות לב

הי יש לי איזו בעיה, אני מגדירה את עצמי חברותית - אין לי בעיה לפתוח בשיחות ולדבר עם אנשים, אבל הבעיה שלי היא כזו - פעם הייתי יותר חברותית, ז"א פעם הייתי ממשיכה קשרי חברות - בין אם זה להפגש או לדבר בטלפון וכיו"ב. היום, לפחות בשנים האחרונות מאוד, אני מתחילה קשרים - רומנטיים או אפלטוניים, אני מוסרת את מס הטלפון שלי ברצון אבל אח"כ כשמתקשרים אני לא עונה. ובד"כ גם לרובם אני לא מתכוונת לחזור. ככה זה גם עם חברים קיימים, לרוב הם מתקשרים אלי הרבה ואני עונה להם רק מידי פעם, חלק כבר התייאשו והפסיקו להתקשר, חלק ביקשו סליחה על כך שהם חשו שהם מטרידים אותי וניתקו קשר. אני רוצה לציין שאני לא מרגישה שהם "מטרידים" אותי כהגדרה "הטרדה", פשוט אין לי כוח. לגבי חברים ישנים או ישנים יחסית - אני גם לא מרגישה "הטרדה", מבחינת החדשים יותר - לעיתים יש כאלה שאני פשוט לא חוזרת אליהם לעולם והם לא מבינים את הרמז, לזה אני כבר מייחסת הטרדה, אבל העניין הוא שהם כל כך מתעקשים - ואני יכולה להבין למה - אני מראה להם שאני מאוד רוצה להמשיך לדבר איתם בהמשך. אני מוצאת את עצמי יותר ויותר מסתגרת בבית, לא יוצאת אפילו לבתים של חברים, אני מרגישה שאין לי כוח לזה יותר. מצד אחד מאוד נוח לי עם זה, נוח ונעים לי להיות עם עצמי, לבד בלי אף אחד. - ותמיד הייתי כזו, במובן של גם אם הייתי אצל חברים, תמיד באיזשהוא שלב חיפשתי את הפינה שלי להיות "קצת" לבד... לא נוח לי להיות עם מישהו כל הזמן, למרות שאני רוצה. התחלתי לצאת עם מישהו, אבל אני לא חוזרת אליו. לפעמים יש לי מצבי רוח של "טלפונים" ואז אני מדברת עם אנשים אבל זה לא קורה כל הזמן. לפעמים ממש נמאס לי מזה שיש עלי סלולרי שכל הזמן מתקשרים. אני תמיד מפגינה שאני רוצה בקשרים ידידותיים או רומנטיים - במידה וזה מישהו שמוצא חן בעיני לפחות על ההתחלה. אני לא חושבת קדימה. אני מתחילה גם קשרים רומנטיים בסערה והם גם נגמרים מהר, וגם ההתלהבות שלי פוחתת, כבר אין "ריגוש". למרות שממש נוח לי עם זה וכיף לי, זה מקבל את הבום כשאני מרגישה בודדה מידי, וכשאני יודעת שבגלל ההתנהגות שלי, אף אחד לא רוצה לדבר איתי יותר. עדיין מתקשרים, אנשים מראים התעניינות בי, חברים ממש קרובים - אני מדברת קצת יותר, אבל עדיין.. הם כועסים שאני לא נפגשת איתם. כפי שאמרתי, לא הייתי מרגישה שזו בעיה, אם הייתי יודעת שזה נחשב "נורמלי", אבל זה לא, אני בת 24 ואני חושבת שלגילי זה לא נורמלי כל כך, מה גם שזה גורם לי לחשוב אם אי פעם אצליח להיות במערכת זוגית רגילה - של לחיות ביחד בשיתוף ולוותר על הרבה דברים כמו פרטיות (שמאוד חשובה לי) מרחב אישי, ושיתוף בכל דבר... אני אוהבת ללכת לישון לבד, לוקח לי זמן להרדם אם אני עם מישהו, אני אוהבת לשבת עם עצמי, אני מתרכזת יותר טוב כשאני רואה טלויזיה לבד למשל. כבר היו לי ריבים עם חברים לשעבר - שהם כעסו על זה שאני צריכה ספייס לפעמים (לא מדבר בספייס "קונבנציונלי", אלא בספייס רחב הרבה יותר). קצת מפחיד אותי לגור עם מישהו כל הזמן... לחברים אני תמיד מסבירה להם ש"זה לא הם"... וזה באמת לא הם. אני מנסה להסביר להם שלא תמיד יש לי מצבי רוח לדבר בטלפון, העניין הוא שה"לא תמיד" הזה הופך לפעמים לשבוע שלא בא לי לדבר עם אף אחד. כשאני יוצאת למשל, תמיד אני מעדיפה ללכת למקומות פחות הומי אדם, כי הצפיפות מעצבנת אותי, כשאני הולכת לקיוסק, לפעמים אין לי אפילו כוח לבקש את סוג הסגריות, אני פשוט מעבירה את הכסף והם מנחשים כבר לבד. לפעמים אני יושבת בקבוצת אנשים ולא בא לי לדבר, בא לי להקשיב ואנשים שואלים למה אני שותקת או למה אני ביישנית. זה לא שאני ביישנית פשוט לא בא לי לדבר. לא ספציפית איתם אלא בכלליות... חשבתי אולי אני פשוט "שונאת אנשים", ולפעמים אני באמת מרגישה שנאה כלפיהם, שפשוט אין לי כוח אליהם יותר. אבל העניין הוא שלפעמים גם לא בא לי לדבר עם המשפחה או חברים ממש קרובים וזה לא שאני שונאת אותם...! בכלל לא... אני לא מבינה איך זה קרה שנהפכתי לכזו חסרת כוחות, פעם הייתי אוהבת לצאת, לרקוד, להשקיע בעצמי, בהופעה שלי, להכיר אנשים - ולהמשיך קשרים... היום זה ממש ההפך הקיצוני...

היי מיטל... קראתי את מה שכתבת ואני מזדהה עם התחושות והמחשבות שלך. גם אני כמוך לא סבלתי מהתחושות האלה בעבר. בכדי לפתור את הבעיה ניסיתי טיפול של חצי שנה בכדי להציף את מה שגורם לתחושות האלו ולצערי לא הגעתי לפתרון מוחלט. לדעתי זו התמכרות מסויימת לפרטיות יתר וקצת איבדנו את האיזון בכל מה שנוגע ליצירת קשרים ואיך משלבים את זה בחיים האישיים. בכל מקרה... אני גם בן 25 והחששות שלי לגבי העתיד דומות לשלך. אני אשמח אם נדבר על הנושא או בכלל... 052-8450669 עדי.

מיטל שלום, חיפשתי בתוך מכתבך גם שאלה ולא מצאתי. אשאל במקומך: את מתארת בעיה שיש לך, עם עצמך ועם האנשים הקרובים לך וסתם ידידים. מה את רוצה לעשות עם בעייתך? לדעתי עלייך להבין טוב יותר מה פשר התנהגותך. את זה תוכלי לעשות במסגרת של טיפול פסיכולוגי וזאת גם המלצתי. יתכן שיש לך צורך במרחב אישי רב יותר. יתכן גם שאת "יותר מידי נחמדה" לאנשים בשלב הראשוני ורק אח"כ את מרגישה שזה היה יותר מידי בשבילך. בהצלחה בחשיבה על בעייתך ועל הדרך שתבחרי להעמיק בה, גדעון