עזרה

בתי בת 24,ילדה יפהפהיה שסובלת מבולמיה. היא מטופלת כבר שנתיים אצל פסיכולוגית קלינית, ובעצמה סטודנטית לפסיכולוגיה. היא נתונה כעת בתוך דכאון מתמשך, היא טוענת שיש לה נטיות דכאוניות שמתפרצות לעיתים בהקשר למצוקות שלה. היא כל כך שלילית לגבי מצבה, אומרת שאין לה מזל בכלום (חברות, אהבהף עבודה שהיא כל כך רצתה ועכשין היא כל כך סובלת שם). יש לי הרושם ששום דבר לא יגרום לה אושר, ושתמיד ברגע שהיא תגיע לאנשהוא, היא תרצה יותר או אחר. ניסיתי לשוחח איתה, לומר לה שתנסה למצוא בעצמה את הכוחות שישיו אותה מהשחור שאופף אןתה, היא אומרת שהיא מתפקדת אבל בקושי רב, שהיא נאבקת כל בוקר לצאת מהמיטה.הצעתי לה חוג יוגה, חאו חוג אחר, משהו שהיא תוכל להתענג עליו, אבל היא חוזרת על כך שאין לה כוח לחיים האלה, שנמאס לה להילחם. מה עושים? האם בחורה בטיפול צריכה להגיע למצב כזה? או שהפסיכולוגת היתה אמורה למצוא כלים ע"מ לעזור לה? איך לעזור לה לצאת מהמרה השחורה?

סימה יקרה, גם כאשר נמצאים בתוך תהליך טיפול, יש נסיגות. במקרה שאת מתארת יש מקום, לדעתי, להתייעצות עם פסיכיאטר שיוכל לסייע בטיפול תרופתי. מבין השורות הצלחתי להבין שלמרות הדיכאון בתך לומדת, עובדת, ומציבה לעצמה רף ציפיות גבוה. ניכר שאת מנסה מאד לסייע לה, אך חשוב להציע את העזרה בדרך מכבדת, לא חודרנית, שתאפשר לה את המרחב ללא ביקורת. לפעמים ברגעי ייאוש, כשאומרים לנו "קחי את עצמך בידיים", זה רק מכעיס ומייאש עוד יותר. נסי להחזיק עבורה את התקווה, ולעודד אותה להמשיך בטיפול למרות הכל. אני מאחלת לשתיכן הרבה כוח וסבלנות במאבק בדיכאון. ליאת

סימה, טיפול אינו דרך חלקה, נעימה וחד-כיוונית. במהלך הטיפול יש עליות ומורדות, שנובעות מהתמודדות עם דברים שצפים ועולים על-פני השטח. אפשר לראות כל משבר טיפולי שכזה כירידה לצורך עלייה. כמובן שאני לא מכירה את הבת שלך או מתמצאת בפרטי הטיפול שלה, אבל תנסי לברר איתה מה היא מרגישה כלפי הטיפול. אופציה נוספת שכדאי לשקול - עם בתך, כמובן - היא קבלת טיפול תרופתי נגד הדכאון. התרופות מקלות את התחושות הרעות, ומאפשרות למטופל להתנהל טוב יותר במסגרת של טיפול פסיכולוגי. ס.מ.