בעית כעס

בתי בת 10 ולקוית למידה.יש לה גם קשיים חברתיים, וקשה לה לקשור ולשמר חברויות עם בנות אחרות, למרות שהיא מאוד רוצה. השנה, החלטנו שהיא מנסה להתמודד עם שעורי הבית שלה לבד, בשעות הצהריים, ורק אח"כ כשתסיים את הטלות שלה היא יכולה לעשות תכניות. היא נמצאת בחוג יוגה, ושם פגשה ילדה שהיתה איתה בגן חובה, ועכשיו בכתה מקבילה שלה, ולכן הן לא החו בקשר, אך בגלל החוג המשותף, הן חרו להיות חברות. ביום שבת, בתי הזמינה אותה לשחק ביחדף וגם אז נדמה שהיא לא יודעת איך לארח חברה, כי רק כשהיו בחוץ, הן הסתדרו, כשישבו בחדר, לא שחקו רק צפו בטלויזיה. למחרת היא קבעה עם אותה חברה, והלכה איליה למרות שלא סימה שעורים. בערב לקחתי אותה, ודי כעסתי כשאמרתי לה שהיא חייבת קודם לגמור שעורים ורק אח"כ ללכת.היא כעסה בחזרה ועשתה שעורים בעזרתי תוך כדי כעס רב. יש לה פנקסון, שהיא כותבת בו כמו יומן, על כל הקשיים שלה, וכשקראתי את מה שהיא כתבה על אותו יום נבהלתי. היא כתבה שהיא היתה מאושרת עד שאני קלקלתי לה הכל, ועצבנתי אותה עד שהיא החלה לקלל את עצמה. היא כתבה שהיא שונאת אותי. האם דבריה (אגב, לי היא לא אמרה כלום) מראים על סימן מדאיג? האם לשוחח על הנושא? האם זה טבעי שהיא תחוש רגשות קשים כל כך? אנא, אני זקוקה לעצה

סימה יקרה, קשה מאד להורים לגלות שילדיהם תופסים אותם כחודרניים ורודפניים, עד כדי הבעת שנאה. את שואלת אם זה מדאיג, והתשובה שלי היא שזה בהחלט לא מצב רצוי. תמיד המצב הרצוי הוא שילד יחוש מובן, אהוב, ומוכל ע"י הוריו. אין לי ספק שאת מתכוונת לטוב, ורוצה מאד שילדתך תהיה מאושרת. כל הורה מכיר היטב את תחושת הפספוס, כאשר כוונותיו הטובות התהפכו איכשהו, והביאו בסופו של דבר לתחושת אכזבה וייאוש. לטעמי, טיפול והכוונה ע"י פסיכולוג יכולים לחסוך לכן הרבה עוגמת נפש בהמשך. במקרה שאת מתארת כאן, למשל, אפשר היה לחסוך הרבה מן הכעס, אם היית זוכרת עד כמה קשה לילד לקוי למידה לשבת מיד עם חזרתו מבית הספר ולהכין שיעורים לבד. ילד לקוי למידה משקיע מאמץ אדיר לשרוד את שעות הלימוד בביה"ס. מי שסובל ממגבלות קשב וריכוז משקיע אין סוף כוחות כדי לצלוח את השעות הארוכות בישיבה שקטה וממושכת, ובניסיון לעקוב אחר דרישות המורה. כשהוא בא הביתה, הוא חייב מנוחה, התפרקות, ואפילו נחמה, עידוד והתפעלות מהמאמץ שהשקיע. במקום זאת, כמו שתארת, בתך מחוייבת להתיישב מיד ולהכין את שיעורי הבית כבר בצהרים. אין פלא שהיא חשה בלתי מובנת, מתוסכלת ומיואשת, וכמובן גם כועסת על מה שנתפס בעיניה בצדק כדרישה שאינה מתחשבת בה. מסיבה זו, אני מציעה לך לפנות ליועצת ביה"ס או לפסיכולוגית ביה"ס, או אפילו לפסיכולוג ילדים פרטי, כדי לנסות לחדד את ההבנה לצרכים המיוחדים של בתך, כולל הצורך שלה בפרטיות ואוטונומיה, וגם כדי לתת מענה לקשיים החברתיים שלה ולסייע לה בשכלול המיומנויות החברתיות שלה. בינתיים, בהחלט יש מקום לשוחח איתה, לנסות להביע את אהבתך ודאגתך לה ואת הרצון האמיתי שלך לבסס יחסי קרבה ואמון ביניכן. עליך לחשוב טוב האם לחשוף בפניה את העובדה שהצצת ליומנה. זה עלול לעורר כעס נוסף במידה רבה של צדק. מצד שני, אולי זאת הייתה הדרך שלה להגיע אליך, ולשלוח לך מסר מאותת על מצוקתה. היי זהירה ורגישה. בהצלחה רבה ליאת