אני לא בטוחה אם השאלה הזאת שייכת לפורםו הזה...

אני חותכת את עצמי כבר יותר מחצי שנה, עם הפסקות, ויש לי מחשבות התאבדות לעיתים קרובות. בעבר אף הייתי מערבבת כדורי הרגעה עם אלכוהול רק כדי לראות מה יהיה המינון המדויק שיהרוג אותי. ההורים שלי יודעים (את הרוב..) אבל אני מתארת לעצמי שהם בוחרים להתעלם או חושבים שבדרכם הם עוזרים לי, כשבעצם הם דוחפים אותי יותר קרוב לתער. הם חושבים שהפסקתי אבל התחלתי לחתוך שוב. אני מאד רוצה עזרה אבל אני מפחדת שזה יפגע בי כשאני אגיע לצבא ושלא יגייסו אותי, או שאולי זה יפגע בסיכויים שלי להתקבל לעבודה בעתיד. חוץ מזה, אף אחד לא רוצה שיתייגו אותו כחולה נפש... אני מרגישה אבודה ואני לא יודעת עוד כמה זמן אני אחזיק מעמד. אני שונאת לחיות בבית שלי, ואני מפחדת לבקש עזרה. ההורים שלי גם היו מעדיפים שהעניין הזה ישאר בבית ולא יצא החוצה, חלקית מדאגה לעתיד שלי וחלק, מן הסתם, מתוך בושה. הם לא רוצים להודות שעשו טעות... השאלה שלי היא האם יש איזשהו סיכוי שאני אוכל לקבל עזרה בערוצים לא רישמיים ובלי ידיעת ההורים (האחרון לא הכרחי אך רצוי)? כל כך נמאס לי להרגיש ככה, ואני לא יודעת איך לגרום לזה להפסיק...

היי, צר לי לשמוע על הסבל המביא אותך לפגוע בעצמך פעם אחר פעם. את מצליחה, למרות הכל, להבין שאת זקוקה לעזרה, וכל הכבוד לך על זה ! כשמדובר במחשבות אובדניות ואפילו בניסיונות ממשיים, שאלת הגיוס לצבא היא משנית. קודם כל חשוב לצאת ממחול השדים הזה, ויפה שעה אחת קודם. עלייך לפנות ללא דיחוי לאיש מקצוע, פסיכיאטר או פסיכולוג, ואם את חוששת לנזק אפשרי סביב הגיוס, אפשר לפנות באופן פרטי. מעורבותם של הורייך בתהליך חשובה והכרחית, לפחות ברמת הידיעה (והתשלום, כמובן). אם בכל זאת קשה לך עם זה, נסי לפנות בשלב ראשון לאחד הגורמים המופיעים בראש העמוד המצורף. הם בוודאי יוכלו לתרום לך בעצה טובה, מניסיונם. http://www.macom.org.il/hotline.asp אשמח לשמוע שאת ממשיכה לפעול בכל הכוח כדי לחלץ את עצמך מהמצב הזה. לילה טוב ליאת