בעיה חמורה

שלום רב! הסיפור שלנו די מורכב, אבל עיקרו דיכאון מחריף אצל בן זוגי. מעט רקע: אנחנו זוג אקדמאים, שהתאחד לפני כעשר שנים, כל אחד לאחר מערכת יחסים כואבת ופרידה תראומטית, כשלכל אחד מאיתנו ילד משלו (ילדו של בן הזוג מתגורר אצל אמו, אך מבקר באופן תדיר, ומקיימים איתו קשר יומיומי). מלכתחילה היו לנו בעיות בזוגיות, בן זוגי נכנס למערכת היחסים שלנו לפני שהספיק לעבד את הגירושים שלו, מהם נפגע קשות. הוא אדם מופנם מטבעו, ולא מדבר הרבה על הרגשות. היו לו הרבה תקופות של שפל, בהם הסתגר, היה מאוד מופנם,מנוכר וסירב להתקרב, אבל לי היה עולם ומלואו מחוץ לבית, וזה איפשר לא לשים יותר מדי דגש על הבעיות איתו. היו לו נפילות גם מבחינת תעסוקה, הוא פותר מהייטק, ולא הצליח להתגבר על זה נפשית. הוא הלך ונעשה יותר ויותר פאסיבי, נסחף עם הזרם, עבד רק כשהציעו לו עבודה , וכשלא הייתה עבודה, לא יזם ושקע בדכדוך. לפני חמש שנים נולד בננו המשותף. לפני לידתו הצלחנו לגבש יחסים משפחתיים חמים, מכילים ומקבלים עבור שני הילדים היינו די מגובשים כהורים באשר לתפיסת החינוך שאנחנו רוצים להעניק לילדים, הנהגנו כללים משותפים ולמרות הקשיים הילדים אכן הרגישו בית. כל אחד עשה כמיטב יכולתו שהילדים ירגישו משפחה. אחרי לידת הילד המשותף עברנו תקופה איומה, משום שבכורי חלה במחלה קשה ונדירה, והתמוטט בן לילה, ונאלצנו להתמודד עם הכל יחד - תינוק וילד מאוד חולה. הטיפול במחלה גבה מחירים שכן התברר כי מדובר במחלה כרונית חסוכת מרפא. הילד הועבר למוסד טיפולי, וכך ממשפחה עם שני ילדים הפכנו למשפחה עם תינוק ושני ילדי שבת. הייתה זו תקופה קשה עבורי, אחרי ריצות והתמודדות אינסופית הגיעה גם נפילת מתח, אך בכל זאת, אחרי עזרה מקצועית הצלחתי להתגבר "ולחזור לשורה". הילד הצעיר היה למגדלור וסיפוק צרכיו והתפתחותו התקינה עמדו לנגד עיני מעל לכל. בזמן הזה בן זוגי תפקד באופן טכני אך תרם תרומה שלא תסולה בפז, והיום אנחנו חמש שנים אחרי, עם שגרת חיים "מסודרת" יחסית. אולם במקביל בשנים האחרונות הוא עובר תהליך מחריד של "התרוקנות" - כשיש עבודה הוא הולך, מבצע אותה "בטייס אוטומטי". בשאר הזמן הוא שוהה בבית. הרשת החברתית שלו הצטמצמה לבני הבית בלבד או למפגש עם חברים שלי שאיתם אני שומרת על קשר. במפגשים חברתיים לרוב שותק או משחרר מליצות ציניות, לרוב מעדיף את חברת הילדים (!). בבית הוא לא מצליח לארגן את העצמו, אין לו סדר יום או תוכניות כלשהן. התנהלות שלו כאוטית, חסרת כל תכלית, הוא זורע אי סדר ומזניח את נושא הנקיון, ולרוב הוא בוהה במחשב או נצמד לילד בכל פעילויותיו. לעיתים הוא לא נרדם עד שעות הבוקר ונשאר לשחק במחשב. העניין במין מתעורר פעם בחודש- חודשיים. התקשורת ביננו כמעט ולא קיימת, הוא לא יוזם שום שיחה, וממהר לסיים כל שיחה שאני מתחילה. זה הופך לאקוטי בתקופות של חופשות, בייחוד עם אני כן עובדת והוא נשאר עם הילד. אז הוא משדר חרדת נטישה, נצמד אליו אף יותר, יוצר איתו "קואליציה של נטושים" לרוב המפגש עם הילד לאחר שהות ארוכה עם בעלי הוא קשה - הילד תוקפן, כעוס, צורח ומבולבל, ויש צורך "לכנס אותו לגבולותיו". כל הסמפטומים מורים על דיכאון מחריף, הוא מצידו לא מוכן לשמוע על טיפול, פורץ בהתקפי זעם בכל פעם שאני מעלה את הנושא, ובשבוע האחרון רק הולך ומדרדר. שתי בעיות מטרידות אותי בהקשר הזה.: - מה אני עושה עם הבעל? איך לעזור לו ולעצמי, כי אני פשוט כבר לא עומדת בזה מכל הבחינות - מה לעשות עם הילד, אשר מגיב בצורה מדאיגה, נכנס לרגרסיה התנהגותית, מורד ומגיב בתוקפנות פתאומית כלפי, לעיתים ללא סיבה נראית לעין. הבעיה חמורה אף יותר היא בנושא הגבולות. בעלי אינו מציב גבולות כלל (!), כאילו ביטל כלל כל התנהגות חברתית. בנוכחותו הילד "מתנהל" מעצמו, האבא נגרר אחריו, הילד הוא המוביל (ונראה יותר הורה) ולכן באופן טבעי הוא "מעדיף" את אבא חסר הגבולות שמאפשר לו "לעשות מה שבא לו" לעומת האמא שדורשת. כשמתעורר הוויכוח , וכשאני עומדת בתקיפות על ביצוע פעולות בסיסיות של סדר היום, בעלי מגיע "להציל את הילד". הוא מתערב באינטראקציה ומבטל את כל מה שאני אומרת, מאלץ להגיע למצב של מאבקי כוח, שמטרתן אינה ברורה לי, והמצב מעציב אותי עד מאוד! מצב כזה פתח פתח ל"הפרד ומשול" הילד פתאום בוחר למי ללכת, מי יטפל בו, דבר ש"נעים" לאבא, אבל הרסני לילד, ונראה שאין לי שום דרך לעצור את המבול הזה. בעלי משתמש בו כ"בדובי",וכעת הילד מבולבל ולא מבין מהם הכללים. מילד רגוע, חינני, סקרן ומתקדם הפך לילד היסטרי וחרד ואני נחושה לעצור את זה! אבל איך???? איך "לנטרל" את ההשפעה השלילית של מצבו של בעלי על הילד בלא שיתוף הפעולה מצידו? הוא בהכחשה טוטלית, חסום לגמרי, אין עם מי לדבר.

שלום לך, שואלת יקרה ללא ספק, חיינו היו פשוטים בהרבה אם בכל דבר ועניין היינו מגיעים לקונסנזוס. פעמים רבות פסיכולוגים של ילדים נתקלים בעמדות סותרות של ההורים, הן ביחס להגדרת הבעיה והן כלפי הטיפול המוצע. המצב מסובך עוד יותר כאשר ההורה עצמו "מואשם" (בניגוד גמור לאמונתו) כמי שאחראי למצוקה של הילד. את מתארת אירועים קשים שעברו עליכם כזוג בשנים האחרונות. סיפרת שדווקא באותם ימים אפלים, סביב מחלתו של בנך הבכור, בן זוגך תפקד - גם אם טכנית - באופן שאפשר לך לחזור לחיים. אפשר ללמוד מן התיאור הזה, שהייתה בו היכולת להתגייס למען האחר המשמעותי (את? בנך הבכור?) בשעה של צורך ומצוקה חריפים. למרות דברייך הנחרצים, ולמרות מה שמוצג כהתעקשות גורפת מצדו, נראה לי שאין זה בלתי אפשרי לגייס אותו כיום לטובת בנו. חשוב לזכור שגם במצבים של פסיביות והתנגדות, אפשר לעבוד רק עם הורה אחד (בהנחה שההורה המתנגד מתיר זאת מבחינה חוקית), ולחולל שינוי. מעבר לזה, נוצר אצלי רושם של משהו קשה ולא פתור ביניכם. את מספרת על "עזרה מקצועית" שקיבלת לאחר אותם ימים קשים, ולא ברור באיזו מידה בעלך היה חלק מאותה התערבות. האם היה גם לו מקום בו יוכל לעבד (איתך?) את הטראומה? את מתארת את ילדכם המשותף כמי שקיבל אצלך מקום של "מגדלור", כאשר כל המשאבים שלך מופנים לסיפוק צרכיו ההתפתחותיים. נשאלת השאלה, באיזו מידה את יכולה להפנות משאבים גם לטובת הזוגיות שלכם? לטובת "ילדי השבת"? לטובת עצמך, כרעייה וכאישה? הדברים מורכבים, אכן. אני מציעה לך לחזור ולהיעזר בגורם מקצועי, שיוכל למקד אותך בקושי האמיתי, ולסייע לך בהקצאה יעילה יותר של המשאבים הנפשיים, לטובתך ולטובת בני ביתך. בברכה ליאת

ליאת שלום! מודה לך מאוד על התגובה. הבעיה הכי קשה בקשר היא חוסר הנכונות/ היכולת של בן זוגי להכיר בבעיות ולהתגייס לטפל בהן. מרבית הבעיות נובעות מבעיות עבר בלתי פתורות שלו עצמו, שאיתם הוא לא מתמודד, ולכן המחשבה שהוא זקוק לטיפול, אך הוא מסרב לקבלו. אני כרעיה לא מסוגלת לטפל בו באופן מקצועי, אין לי את הכלים. ומה שכן ביכולתי לעשות, ברמת התמיכה והעידוד פשוט אינו מספיק, משום שהבעיה אצלו היא עמוקה, יסודית והיא מעבר למה שבן אדם מהשורה מסוגל להכיל. כואב לי לראות אותו מתדרד, מאמצי לעזור לו אינם נושאים פרי, והאנרגיה שאני מוציאה היא למעשה לשווא כי הוא מנוהג בביטול גם כלפי העידוד שהוא מקבל. הוא עושה ככל שבביכולתו להנציח את המצב של הזנחה וחוסר פתרון, ובכך מעורר הרבה כעס בקרבי, משום שהוא לא בן אדם שצופים בו מהצד ורק מרחמים. הלחץ ביננו נוצר כתוצאה מהציפיה שלי שיעבוד על עצמו, ושיהווה פרטנר, ואילו הוא מצדו משדר את הזעקה האילמת שלו שאטפל בו כאמא. הזעקה הזאת באה בצורה של התערבות ביחסיי עם הילד, בהצמדות אליו כפתרון לבעיות הזוגיות ולצורכים שלו שהוא לא מסוגל לבטא או לגבש. המערכת המשפחתית למעשה "מונשמת" על-ידי, אני "מפעילה" את המערכת ברמה הרוחנית והרגשית למעשה לבדי. שאלת כיצד התמודדתי עם מחלת הבן והאם היה לבן זוגי מקום. כשהתפרצה המחלה שנינו קיבלו תמיכה ברמה הזוגית והכוונה מקצועית כיצד לחיות עם המצב בבית, אני נעזרתי מאוד מהפגישות הללו, בן זוגי הרגיש בהם נטל, ושיתף פעולה באופן מיזערי. אחר-כך הרגשתי צורך לקבל תמיכה באופן אישי, משום העומס הרב ו"ביטול" החיים הקודמים שהיה לי לפני "המבול". זה נראה כאילו שאחרי ש"חזרתי" למצב on, בן זוגי "הרשאה" לעצמו לחזור למצב off, ומאוד קשה לתפקד כשצד אחת "משותק", אך קשה עוד יותר כשהוא מחבל במאמצי התפקוד שלי. יותר מאשר ברצוני "להאשים" את בן זוגי בהתנהגותו של הילד, אני חושבת שהילד בהתנהגותו מאותת שיש בסביבתו בעיה, ושהוא חרד בגללה. הדבר האחרון שאני רוצה זה לראות אותו נפגע מהמצב. השאלה שאני שואלת את עצמי היום היא האם ניתן "לאזן את הסירה" שאחד "החותרים" לא חותר, ואף מטרפד את מאמצי השני, בהרכב הקיים. ואיך עושים את זה?