ילדים ואהבה למטפל

שלום יש לי שתי שאלות: 1. מהו הצורך להביא ילדים, ממה הוא נובע: נורמות חברתיות או ביולוגיות? האם בטיפול אותו הצורך יכול לרדת, משום ההבנה והקבלה של עצמך: במובן שלהיות יותר סביב עצמך, לקבל את עצמך, לאהוב את עצמך, האם זהו צורך המנוגד להבאת ילדים, שלהם נותנים בלי סוף? איך זה שיש אנשים שמביאים שבעה ילדים ואחרים מסתפקים בשניים, האם זה פשוט החלטה מודעת והתכחשות לצורך של רביה (אם בכלל קיים צורך כזה?) 2. בטיפול הפסיכולוגי, הרי לא מכירים את המטפל, אז מה בעצם אוהבים, מהי אותה אהבה שמרגישים כלפי מטפל שבכלל לא מכירים , מאיפה היא נובעת? והאם האהבה הזאת יכולה לרדת? תודה, נעמה

נעמה שלום, שתי שאלות קצרות אך כבדות משקל. 1. לגבי הילדים היתה לא מזמן כתבה על כך. למיטב זכרוני במוסף של ידיעות אחרונות לפני כשבועיים. כתבה שעסקה בהחלטה המודעת שלא להביא ילדים לעולם. אז מה זה? צו אלוהי? (פרו ורבו). צורך ביולוגי מולד או אולי גחמה חברתית. הפסיכולוגיה תגיד גם זה וגם זה. בטיפול בנושא הזה ניתן יהיה לגבש את הדיעה והעמדה שלך ביחס לקונפליקטים של גידול ילדים מול השקעה בעצמי ולהיות מסוגלת לחיות בשלום עם הבחירה שלך. 2. לגבי ההתאהבות במטפל. כאן אני מפנה אותך לדיונים נרחבים בפורום סביב השאלה הזו. באופן כללי בטיפול מתקיימת תופעה שנקראית "העברה", של העברת רגשות מדמויות משמעותיות בחיי המטופל אל המטפל. גם רגשות של אהבה והתאהבות. חלק מהטיפול הינו "פתרון" סוגיית ה"העברה". דרך אגב, בסידרה החדשה "בטיפול" עולים שני הנושאים הללו ויהיה מעניין לראות איך יתיחסו לנושאים הללו שם. בברכה, גדעון

אני יודעת שהנושא נדוש ובכל זאת הרי יש מטפלים שהמטופלים לא יוצרים איתם כימיה, ז"א שכן יש התיחסות בטיפול לאישיות המטפל, אז אולי כן יש כאן קשר לתכונות של המטפל עצמו ...... אולי ניתן ליחס כל התאהבות גם בחיים האמיתיים עצמם להעברה, כי בכל אופן אנחנו תוצר של מה שעברנו בחיינו.