ילד בםנימיה בוכה-רוצה הביתה

ליאת שלום, תודה על תשובתך (מיום שני) קיבלתי את המלצתך. קודם כל הייתי די קשוחה בשיחות הטלפון. ניסיתי לעודד ולא לרחם. בהסבר שבפנימיה יהיה לך טוב, יהיו לך חברים שכאן לא היו לך. הסברתי לבני שהכי קל לעזוב אבל אני פוחדת שאחר כך הוא יצטער על זה . והאפשרות השניה היא לחזור לאותה כיתה שאותה לא אהב. ועל כך בני הסכים איתי. אתמול קיבלתי ממנו טלפון כבר בבוקר. קצת קיטר שזה לא מתאים לו , שוב עידודו מימני. ועוד מספר שיחות טלפון. אמרתי לו שכדאי שנדבר רק פעם אחת ביום בערב, כי כל פעם שהוא מדבר איתי גורם לו לבכות. בערב היה השיא. בני התקשר בוכה כמו ילד. אני כלכך הבנתי אותו. קשה לי לא להיות בבית, אני מצטער זבאתי לכאן, אני מצטער שהחלטתי על פנימיה וכו'. הוא סיפר שהכיר קצת חברים , היה איתם עכשיו אך עזב אותם כדי להתקשר. הסברתי לו שהוא חייב לנסות להתחבר עם ילדים (הוא כל הזמן מדקלם מה אני יעשה שאני לא חברותי ולא יודע איך להתחבר עם ילדים) הסברתי לו שאם הוא ישב בצד ויחכה, אף אחד לא יבוא אליו. בזמן ששוחחנו בטלפון אבא שלו היה בדרך אליו עם בן משפחה אחרי צבא שהיה גם כן בפנימיה צבאית. ביקשתי ממנו שיסע לפנימיה של בני כדי שיעודד אותו קצת. אך כשהגיעו הם פגשו אותו ליד פינת החי יושב בצד ובוכה. (כאמור לאחר שיחת הטלפון איתי). קבלתי את עצתך להסתגלות הדרגתית , שוחחתי על כך עם המדריך וביקשתי זאת וממש לא היתה התנגדות. להיפך. אך למרות זאת אבא שלו שוחח איתו ושכנע אותו שכדאי לו להשאר כי כך הוא יתרגל. אך לאחר שיחה עם המדריך הוא השתכנע שפנימיה זה בשבילו והחליט להשאר. אני כעסתי על האבא שלא החזיר אותו הביתה עד היום בבוקר. האם אחרי בכי כדאי היה להשאיר אותו בכל אופן? היום אני שוקלת בכל אופן לקחת אותו הביתה לישון. בני טוען שהוא לא אוכל בכלל כי אין לו חשק. גם כשיצא עם אבא שלו מחוץ לפנימיה הוא לא רצה לאכול. בד"כ הוא אוכל ללא כל בעיה. שאלתי היא האם במצב זה של חוסר תאבון, בכי על זה שקשה לו מחוץ לבית וההתעקשות שלי שהוא חייב לנסות לא עלולה לגרום לו יותר נזק?? גם כך הוא רגיש, לאחר אבחון הומלץ על טיפול פסיכולוגי אך הוא סרב. (אני שוקלת על טיפול באומנות). אודה לך על תגובתך ותשובתך. בברכת יום טוב

אסתי שלום, עם כל הכבוד לילד שלכם, והבנתי ממך עד כמה הוא יודע מה טוב עבורו, הוא בכל זאת רק ילד. הבנתי שעבר אבחון, ושהפנימייה הייתה מענה לצרכיו המיוחדים. אם נמצא באבחון שהילד אכן זקוק לטיפול (וכמו שאולי עולה מן הדברים, כדאי להרחיב את ההתערבות גם למשהו משפחתי) אתם אלה שצריכים לדאוג שזה יקרה. בדיוק כמו שאת מתעקשת על הישארותו בפנימיה למרות הבכי, כך עלייך להתעקש על טיפול פסיכולוגי עבורו. הייתי מאפשרת (בעיקר בגלל שבפנימייה מסכימים ומאשרים) לילד לישון בבית עד שהפנימייה תהפוך מקום מוכר וידידותי יותר. לא צריך קשיחות, אלא עידוד, הקשבה וחום. (לא רחמים. יש הבדל!). במידה והילד ממשיך לא לאכול, חובה לעקוב, ולוודא שגם בפנימייה יהיה מי שישגיח ויהווה תחליף להורה. אם אין גורם כזה בפנימיה, צריך לשקול שוב את הישארותו שם. בינתיים קחו עוד קצת אוויר וסבלנות, ואל תוותרי על טיפול פסיכולוגי בברכה ליאת

הפניתי את השאלה שלך לפורום סמוך תקראי את דעתו http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/402/xPG/153/xFT/100089/xFP/100134