תחושות קשות תוך כדי טיפול

אני מטפלת אצל עובדת סוציאלית קלינית, סביב נושא של תקיפה מינית. במשך המון שנים וגם עכשיו תוך כדי טיפול, יש לי יותר מהרגשה שאני סובלת מדיכאון. אני מתכוונת להתפרצויות קשות של בכי שנמשך שעות מדי יום. מלווה בתחושה של עצב מתמשך.... הרגשה של חיים בתוך בועה משלי, כמו בועת זכוכית, הכל עובר דרכי ושום דבר לא נוגע בי... שנים רבות שאין לי אפילו דחף מיני, או רצון לזוגיות... אני בחורה אינטיליגנטית, קוראת מאמרים מקצועיים סביב הנושא, ויודעת שהתחושות שלי הן תחושות של דיכאון קליני. אני מאד מתוסכלת, במיוחד לאור העובדה שאני מאד, מאד סובלת, ויתכן מאד שיש פתרון תרופתי, והסבל הזה איני מחויב המציאות, הטיפול מקל עלי במקום הזה שהזכרונות הקשים עוברים תהליך של עיבוד וכבר לא תופסים מקום גדול כמו פעם, אבל אין שום התקדמות בתחושות הקשות האחרות אותן תארתי. שיתפתי את המטפלת שלי בכל התחושות הללו,, והעליתי לא פעם את האפשרות לטיפול תרופתי. (אולי חסר לי סרוטונין במח, אולי מדובר בשיבוש כימיקלי). אבל היא חוזרת ואומרת שאני לא זקוקה לטיפול תרופתי, ואם הייתי זקוקה היא היתה מרגישה מייד. ושיש לי המון כוכות ועובדה שאני עובדת מתפקדת מתמידה בטיפול וכולי... אני מאד מתוסכלת, האם מומלץ לעקוף את רצון המטפלת במצב כזה? אודה לתשובה מהירה.

המטפלת שלך נוטה לחשוב שאת אינך זקוקה לטיפול תרופתי. אבל את מרגישה שאת סובלת מאוד. אין שום סיבה לדעתי שלא תנסי טיפול תרופתי. הדבר היחיד שיכול לקרות הוא שיוקל לך מהמצב הקשה בו את נמצאת. קשה לי להבין מדוע המטפלת שלך מסרבת בתוקף שתקחי תרופות אנטי דיכאוניות. אולי כי היא רוצה שתמשיכי לבקר אצלה. בכל אופן, מניסיון, תרופות פסיכיאטריות יכולות להקל מאוד מאוד על תחושות קשות כמו שלך. פשוט תנסי. אין לך מה להפסיד. (חוץ מתופעות לוואי נסבלות בהחלט, בימים הראשונים)

ריבי יקרה, ממש כמו בקרב הציבור הרחב, כך, לעיתים, גם בין מטפלים ואנשי מקצוע, אין תמימות דעים מוחלטת בנוגע לשיטות הטיפוליות האופטימליות. בסופו של דבר, ההחלטה היא של המטופל עצמו. גם אם המטפלת שלך סבורה שטיפול תרופתי הוא מיותר, עדיין עומדת בפנייך האופציה של התייעצות פסיכיאטרית. לאחר שתשמעי גם על הטיפול התרופתי, אולי יהיה לך יותר קל לקבל החלטה. אני מציעה לך ליידע את המטפלת שלך על כוונתך לשמוע דעה נוספת. זאת זכותך הבסיסית, ואין בכך כדי לערער על מהות הקשר הטיפולי ביניכן. בהצלחה ליאת

לליאת שלום, היום נפגשתי עם המטפלת שלי, העליתי את ננושא של הטיפול התרופתי. היא עדיין ממשיכה לסרב, וכששאלתי מדוע? היא ענתה לי שייתכן והתרופות יכניסו אותי למצב רוח טוב מדי, ויפריעו לי להוציא החוצה את הכאב והטראומות, ועוד היא טוענת שתחושות עצב הם חלק חשוב בתהליך ההחלמה, האומנם? אודה להתיחסותך. ריבי.

אני בדיוק בתקופה האחרונה חוזרת כל פגישה ומעלה את הנושא של טיפול תרופתי והפסיכולוגית שלי טוענתשאני לא צריכה. אני מטופלת על רקע תקיפה מינית. האמת שבסופו של דבר לו אני יצליח לצאת התחושות של הדכאון לבד ללא תרופות אני ירגיש יותר טוב עם עצמי, אבל ברגעים שאני בדכאון אני מרגישה שאני רק רוצה טיפול תרופתי כדי לצאת מהענין ולא שום דבר אחר אצלי הדיכאון החל דווקא מהתקופה שהגעתי לטיפול והתחלתי לעסוק בנושא ובעקבות כך התפתח גם הדיכאון

אנונימית יקרה, אנשים רבים סבורים בטעות שהסתייעות בתרופה כמוה כ"הרמת ידיים". גם אם תתחילי בטיפול תרופתי, עדיין יש עבודה עצמית רבה לפנייך, שכן השילוב של שיחות ותרופות נמצא לעיתים קרובות יעיל יותר מכל אחד מהם לבד. אין כל סיבה לפתח הירואיקה של סבל, רק כדי להתגאות בעצמי ש"הצלחתי בלי". בכל מקרה, יש להביא בחשבון גם את חוות דעתו של המטפל, בהנחה שזו מבוססת על רציונל מקצועי מנומק. מאחלת הרבה טוב ליאת