חומר גלמי

הי, אולי הגיעה העת להעלות משהו העולה במקומות הרגישים והפגיעים יותר שלי ולאחרונה שב ומציף (ומציק) ללא הרף. אולי המקום הראוי וההולם איננו אתר אינטרנט, אך מאחורי החזות ה"אתרית" עומדים אנשים - הלא כן? (ורצוי שלא להתקל במבטם בספרי זאת). אשמח מאד לתגובה ולעזרה. אני בת 30, רווקה. מאז שאני זוכרת את עצמי היה בי דחף מיני ובילדותי הרביתי לאונן. כשהייתי בת 5 או 6 - אינני זוכרת בדיוק, לא את הגיל ולא את האירוע - אוננתי כשאחותי בת השלוש שכבה לצדי במיטה; נגעתי בה וביקשתי אותה לגעת בי [כמה קשה היה לכתוב את המשפט האחרון...]. אינני יודעת אם היא זוכרת זאת. אני לא שכחתי. אם כי אינני נוטה להזכר בכך השכם והערב. דומה שאפילו תחושות האשמה והבושה שלי כבר נשחקו, והבכי העמוק, המר, שלעיתים נלווה לזכרון הידיעה (את החווייה עצמה אינני זוכרת. יש בי רק ידיעה, וגם היא עצמה מעורפלת משהו) יבש. הנה, אני מספרת, ואף לא דמעה אחת עולה בי. הייתי רוצה לקרוע את גרוני בבכי. כיצד עלי להתמודד עם הזכרון? פעמים רבות דחיתי את האפשרות של סיפור ה"סיפור" למטפלת שלי : אם מפני שהדבר קשה לי מנשוא - העלאת התוכן לאור יום, הבושה שאחוש - ואם מפני שבאמת אינני יודעת עד כמה הפינה האפלה הזו הינה בעלת חשיבות. אני חוששת שזהו מסוג הדברים שעשוי לשמש "מזון לפסיכולוגים", כלומר: שהיא (שאני מאד אוהבת), ובעקבותיה אני (ואולי הסדר הפוך?), עשויה לראות בכך מעין מפתח ל"פיצוח הקוד" או להסרת המעטה מעל אירועים בחיי, נטיות שלי, התנהגותי המינית וכו'. ואולי לא כן הוא? אולי זהו פרט שולי ולא רלוונטי? (אולי בעצם אני חוששת לגלות במהלך הטיפול כי המפתח הנסתר שלי ל"גאולה" - קרי: ה"סיפור" הזה - הינו פשטני, נעדר כל תוקף, נעדר משמעות)?? תודה על ההזדמנות לכתוב, לפתוח, לפצוח. סליחה על אורך המכתב, על חוסר המיקוד; אני עצמי איני יודעת מה אני שואלת.

אמנם אינני פסיכולוגית או מומחית, בסך הכל עוד אחת שמטופלת אצל פסיכולוגית, ובזה הידע שלי בתחום מסתכם. אבל דעתי היא זו; אם את חשה כל כך הרבה תחושות לגבי אותו מקרה, הרי שאיננו "פרט שולי". גם אם אחותך לא זוכרת את זה, וגם אם עליה זה לא השאיר שום חותם, הרי שעלייך זה השאיר הרבה רגשות אשם, בושה וייסורים שמונעים ממך להעלות את הנושא מול המטפלת שלך.אם כן, ודאי שלאירוע הזה היתה השפעה עלייך ועל התנהגותך במהלך השנים. ההמנעות שלך מלהעלות זאת בשיחות מובנת לחלוטין, כיוון שאת חשה המון בושה ומבוכה לדבר ולשמוע את הדברים האלה, שזכורים לך כמשהו נורא... את לא מעוניינת לשמוע את עצמך אומרת את המילים האלה (שאפילו לכתוב אותן התקשית) בקול מול אדם אחר. אבל... (הנה זה הגיע) אל תשכחי שמדובר בחויה שחוית לפני שנים רבות, והחויה שנשארה בך היא אותה חויה של הילדה הקטנה והמובכת, וכל פעם שאת "מעיזה" לחשוב על זה, עולות בך התחושות הרעות של פעם. אם תנסי להעלות זאת בטיפול- אפילו לאט לאט, עם הכנה והקדמה...- את תוכחי שהזכרון שלך הרבה יותר גדול ממה שהדבר במציאות.תחשבי על כך שכשהיית קטנה- מקום כמו ה"לונה- פארק" נראה ממש כמו עיר, וכשאת חוזרת לשם אחרי שנים שלא ביקרת בו, את רואה שבעצם התפיסה שלך כילדה היתה שונה, אבל המתקנים לא גדולים ומפחידים כמו שזכרת... זה אפילו קצת מעלה גיחוך שזכרת אותם כל כך ענקיים ומפחידים, מרגשים ומאתגרים, והיום זה ממש שטויות! כך זה עם כל זכרון מהילדות. אם תנסי להעלות את העניין, אולי תרגישי פחות נורא ממה שאת מרגישה עכשיו- את אותם רגשות ילדותיים מאז. לכל אחד מאתנו יש זכרונות רעים, מפחידים או מבישים מן העבר, אבל כשמתבגרים כבר יש את הכלים להתעמת עם האיומים הללו, ולכן אין סיבה ממשית לחשוש מהם. אני מציעה לך לטפל בזכרון שלך לעומק עם המטפלת, גם אם זה קשה בהתחלה, כי לדברים כאלו יש יותר השפעה ממה שתאמיני- על החיים שלנו. בהצלחה...

"בסך הכל אחת שמטופלת אצל פסיכולוגית"?! סליחה שאני מתערבת, אבל התשובה שלך הייתה כ"כ יפה שהעזתי אפילו לכעוס על הפתיחה של ההודעה שלך. גברת- רואים שיש בך חוכמה ונסיון. מקווה שנשמע אותך כאן יותר.

LG יקרה, תודה על תשובתך הרגישה כל כך. תמיד נדמה לי שרגישות כזאת אפשר להפיק רק בשעות לילה מאוחרות, בשעה שהעולם ישן. אני חושבת שזה היה ממש קריטי עבורי לקבל "טון" כזה כתגובה. את צודקת - אני אצטרך לספר זאת במוקדם או במאוחר. מצד אחד, אולי באמת אגלה שהלונה פארק הזה אינו אלא פארק שעשועים שכונתי ובלתי מאיים והדבר יאפשר לי לנשום ביתר קלות, אך מאידך אולי בדיוק מכך אני חוששת: ה"אוצר" הזה שאני שומרת לעצמי בלבד, גם אם שחור משחור, מכונן במידת מה את האני שלי; אם אספר אותו, הרי שהוא יקטן ויאבד מערכו, כלומר- חלק ממני יתפוגג (בסוף אשאר ריקה... ואולי זה מפחיד אף יותר). האם חשת דבר מה דומה במהלך הטיפול שלך? שאף על מכאובים קשה לוותר? ממש תודה ציפורה

שלום ציפורה, גם אני התרגשתי לקרוא את שכתבת ואת התגובות שקבלת... אני רוצה להוסיף מנקודת מבטי, שפסיכולוגים אינם נוטים לתפוס את המטופלים שלהם כ"תוצר" של אירוע אחד, מהותי ומשמעותי ככל שיהיה. הנטייה היא לראות אנשים כיצורים מורכבים, רבי סתירות פנימיות, עם חלקים שלאו דווקא נמצאים (או צריכים להיות) באינטגרציה, וקשה לי להאמין שאירוע אחד יהווה את ה"מפתח" היחיד האפשרי, בין אם הוא דרמטי ביותר או בעצם אנושי ומובן. המון הצלחה בהמשך, אורנה ראובן-מגריל