התפרצויות זעם

בני בן 1.8. בדרך כלל ילד בריא עם התפתחות טובה. בזמן האחרון שמתי לב שהרבה פעמים הוא זורק את עצמו על הרצפה ומתחיל לצרוח, לבעוט ברגליים, להתגלגל ועוד. הדבר היחידי שעוזר במצב זה - לקחת אותו על הידים ולעמוד. עם מנסים לשבת איתו - הוא מתחיל שוב פעם לצרוח. בגן הגננת שמה לב לאותו הדבר. האם זו בעיה פסיכולוגית? אם כן - כיצד מתמודדים עם זה? לפעמים אנו פשוט חוסרי עונים ומספר פעמים אפילו רצנו לרופא, שלא מצא שום דבר חריג.

אנה יקרה, התיאור שלך אכן מוכר להרבה מאד הורים. בנך מתקרב לשלב ההתפתחותי הנורמלי שזכה לכינוי "גיל שנתיים האיום". בגיל הזה, הפעוט כבר רכש יכולות מוטוריות מרשימות, והוא חוגג אותן בניסיונות חוזרים ונשנים לעשות דברים בעצמו. בגיל הזה נראה גילויים ראשונים של תחושת עצמאות ונפרדות, ולכן קוראים לו גם "גיל הדוקא". למרות ההישגים החשובים הללו, היכולת להתמודד עם מצבים רגשיים עוצמתיים עדיין אינה בשלה. לפעוט עדיין קשה לווסת את עצמו, להתמודד עם תסכול ולשלוט בכעס שלו. לכן, ילדים רבים - בעיקר כשהם מתוסכלים - מגיבים בהתפרצויות זעם קשות. חשוב מאד שאנחנו - ההורים - לא ניבהל מהתקפי הזעם, ונדע שמדובר בשלב התפתחותי שיחלוף. את נוהגת נכון, אנה, כשאת לוקחת את בנך על הידיים ומרגיעה אותו. האחיזה המחבקת והיציבה מחזירה לילד את הביטחון, כאילו אומרת "יש מי ששומר עליך". יש לך "אישור" גם לשבת, אפילו אם הצעקות מתגברות. אז עליך להישאר שקטה, להמשיך לחבק בשקט עד יעבור זעם. אל תתני לילד לחוש שהוא יכול לשלוט בהתנהגות שלך באמצעות הצעקות שלו. זאת משימה לא קלה, אבל מי אמר שלהיות הורה זה קל? בהצלחה, ואת לא לבד ליאת