לאורנה

זה המכתב שתכתבי לפסיכולוג יש לי כ"כ הרבה בעיות. ואני באמת לא יודעת מאיפה להתחיל. אבל אני כן התחיל.. מה שאני יגיד בתכלס. זה שאני צריכה זה לעבור להיות קרוב לבית. ושאני צריכה להיות עם אנשים איכותיים, וצריכה שיהיו לי יציאות טובות. אני נועה בת 18 וחצי. ואני רוצה לגעת בכמה נגיעות: (שים לב, שנורא קשה לי להתבטא) 1. אני מבזבזת את כל הילדות שלי, פשוט כל הילדות שלי הולכות. נתחיל בזה שאני לקוית למידה. – שהלוואי וזאת הייתה הבעיה שלי כרגע. – פשוט רציתי שתדע. היו לי הפרעות אכילה, שהתחילו לי מכיתה ט' עד אמצע כיתה י', בכיתה י' הכרתי תזונאית מצוינת. שבזכותה עברו לי ההפרעות אכילה. הייתי מאוד גמישה עם עצמי באוכל.. בזכותה הפסקתי להיות אובססית לכפיפות בטן, ולאירובי וכו'. הגעתי עליה שכבר הייתי מאוד רזה, והבטחתי לה שעם היא תכתוב לי תפריט שאני ישמין בו והוא יהיה תפריט טוב, ובעצם כל מה שהיא תגיד לי אני יעשה, כי הבנתי לבד שאני צריכה לעלות במשקל. ההורים שלי נגד טיפול פסיכולוגי והבנתי שאין לי ברירה. ואז התגייסתי, וכאן הפסקתי את הטיפולים שלי איתה. בטירונות ובקורס אכלתי רק שטויות, עכשיו הבעיה היחידה שלי, שאני מתעסקת באוכל כל הזמן, אני אוכלת כמות בסדר של אוכל, כמו שצריך, וכמו שמתאים לי, אבל אני לא מפסיקה לחשב קלוריות, כל יום שישי ושבת שלי נהרסים כדי לחשב כמה יש בזה, ומה להביא לבסיס לכל השבוע.. ואיזה כושר אני יעשה בסוף שבוע? ואיך אני הספיק גם לעשות את זה, וגם להפגש איתה, אני כל הזמן שוקלת את הקורנפלקסים שאני רוצה לאכול, וכל הזמן מודדת בכוס מדידה את החלב כדי לדעת בדיוק כמה אני יכולה לשתות נס היום.. פשוט הבעיה שלי עכשיו – וזאת בעיה שלו הייתה לי לפני שהתגייסתי, שאני ממש מודדת ומחשבת כל דבר – רק לפני שבועיים בערך התחלתי ללכת שוב לתזונאיית.. (ועוד הסבר אני המשיך בדיבור). זה נורא קשה. כי הכסף נגמר לי מאוד מהר, ואני לא אוכלת בחדר אוכל, כי אני לא מסוגלת לאכול שם, וגם לא להיכנס לחדר אוכל. אני לא מסוגלת משום מה להריח את הריח בחדר אוכל, וגם בטירונות לא נכנסתי. והבעיה שאני לא מסוגלת לעשות תורנות מטבח, אני ישר מחליפה עם מישהי ועושה עבודות רס"ר – לא אכפת לי לעשות את זה כל בשבוע, רק לא לעשות מטבח. אני לא מסוגלת להריח את החדר אוכל הצבאי. בטירונות הייתי נכנסת לשם וסותמת את האף, אני בטוחה שזה קשור להפרעות אכילה איכשהוא.. ולהתעסקות שלי באוכל. עם הייתי קרובה לבית, היה לי יותר קל לטפל בהתעסקות הזאת, ולא היה נגמר לי הכסף בבנק. בגלל ההפרעות האכילה שהיו לי בתקופת החטיבה, לא למדתי ואין לי בגרויות, ואני לא יודעת אנגלית (דבר שאני כ"כ מצטערת עילו) והוא כל כך חשוב לי. כל כך חשוב לי לשרת ליד הבית ושיהיו לי יציאות טובות כדי, לטפל בהתעסקות שלי באוכל וללמוד קודם כל לדעת לדבר ולהבין אנגלית. 2. הלחץ – אני לא יודעת למה.. ואני לא יודעת עם זה בגלל שאני רחוקה מהבית או לא, אבל לדעתי זה יותר העבודה עצמה. אני כל הזמן מסתכלת בשעון בפלאפון, ואני מפחדת לעבוד כל הזמן נכנסת עבודה מיידית ואני נכנסת ללחץ אני לא ישנה בלילה מרוב לחץ, של מה יהיה מחר, העם אני השתחרר בשעה 17:30? או שהמפקד ידפוק אתי באיזה עבודה שצריכה להיות מוכנה למחר ב 20:00, אני חיה בחוסר ודעות, העבודה בפיקוד נורא מלחיצה אותי, איך שהיא נכנסת פתאום מהר במיידית, וגם עם יש עבודה שוטפת אני לא מרשה לעצמי לנוח לצאת לכמה דקות לשאוף אוויר, כי אני כל הזמן חושבת על העבודה, עד כדי כך שבלילה הלב שלי דופק ממש מהר, ולוקח לי המון המונים של זמן להירדם, ועם אני נרדמת אני כמה עוד כמה פעמים ועוד כמה פעמים, וככה מהרגע שנכנסתי לפיקוד , וחבל לי כי סוף סוף יצא לי להיות במקום עם אנשים איכותיים, ולהכיר אנשים נחמדים, אבל זה לא בשבילי. כל הזמן אני מוצאת את עצמי במרפאה, והרופא אמר לי שזה בגלל שאני כל הזמן בלחץ כל הזמן חושבת כל הזמן מוטרדת לא רגוע לרגע, פשוט מתוחה כמו שרוך. תראה אני לא רוצה שתוריד לי פורפיל נפשי, אני כן רוצה לשרת בצה"ל – אבל בתור משהו שאני כן יכולה לעשות ולתרום – למשל פקידה ותפקידים שאני כן יכולה לתרום, ושבמקביל עליהם אני אוכל לטפל בהתעסקות שלי באוכל ובהחלמה שלי. ועם אתה חושב להוריד לי פרופיל נפשי, נגיד בגלל שאני לא מסוגלת להכנס לתורנות מטבח, אז מצידי תוריד לי רק על זה, כי אני באמת לא מסוגלת ומפחדת, אני לא יודעת מה לעשות בקשר ללחץ, ולא יודעת מה לעשות בקשר להתעסקות לאכול – אני מודעת לזה שאני מתעסקת ושיש לי בעיה, ואני רוצה לטפל בה, ושוב אני אוכל לטפל בה והתחלתי לטפל בה, רק עכשיו עם אני יהיה קרוב לבית ויהיו לי יציאות טובות, אני אוכל גם לעשות יוגה \ ללכת לשחות לעשות דברים שירגיעו אותי, ולא לחשוב כל סופ"ש מה לקחת לבסיס ולהיסחב עם שתי תיקים. כבדים שהורגים לי את הגב, סך הכל אני רוצה להרגיש טוב, ולהפסיק לא להרגיש טוב כל יום, ולישון כמו בן אדם ולאכול כמו בן אדם. 3. הדבר האחרון שהוא קצת פחות מלחיץ אותי זה לשמור, ומזל שבבסיס שלנו אנחנו לא שומרים, כי בטירונות הביאו לי נשק והייתי בסדר, גם במטווחים למרות שלא ממש הצלחתי הייתי בסדר. אבל ברגע שעליתי לעמדת שמירה , התחלתי לפחוד וכל הלילה שבאותו יום, היו לי סיוטים וחלמתי שפוגעים בי, הוא שבאים עליי מחבלים. פשוט סיוטים, ולכן היה לי מזל שאין לבנות בבסיס הזה שמירות, עד שאמרו שעכשיו יתחילו כנראה השמירות גם לבנות, ושוב לא ישנתי כל הלילה מרוב שחשבתי על זה מרוב פחד, מה שעשו איתי בסוף בטירונות נתנו לי לשמור יחד עם עוד שתי בנות, וככה הייתי בסדר.

שלום נעמה, אני מבינה שזה המכתב שאת מתכננת לתת לפסיכולוג הצבאי. הוא בהחלט מעביר את התחושה שיש הרבה דברים שמעסיקים ומטרידים אותך, ושאת זקוקה לכך שמישהו יעזור "לעשות סדר". אני מאחלת לך המון הצלחה, אורנה ראובן-מגריל