יום גרוע בחיי

הכל תמיד סובב סביב האוכל וההקאות בסוף. קמתי בבוקר בהחלטה הרגילה של היום אני לא אקיא, שלא עובדת אף פעם ואין סיבה שהיא תעבוד היום. כל הבוקר לא אכלתי כלום כרגיל. ב- 13:00 הלכנו לאכול צהרים בעבודה, ואני חשבתי לעצמי, "נו בוא נגמור עם זה כבר". אכלתי המון כרגיל - שעועית ירוקה, שניצל עם פירה, סלטים ולחמניה. חזרתי למשרד והמשכתי לאכול - עוד שני ביגלה, שתי חבילות ופלים, חצי עוגת הבית, וכמה קוביות שוקולד לקינוח. תוך כדי שתיתי כ- 2 ליטר מיץ דיאט, ו- 2 כוסות שוקו גדולות, כדי שיהיה לי קל להקיא. אחרי שעתיים שלקח לי לאכול את כל זה כבר לחץ לי בבטן, וידעתי שאני אוכל להקיא טוב. עישנתי סיגריה כדי לתת לשתיה האחרונה להיספג וכדי לגרום לעצמי לבחילה קלה, נכנסתי לשירותים והקאתי הכל. הקאה טובה, קלה, בלי מאמץ רב מדי, הכל פשוט יצא, 3 קילו של זבל, אחרי רבע שעה הכל נגמר. מהר יחסית. השעה 15:30. בשעה 16:00 אני שוב רעבה, מה לעשות הצלחתי להקיא הכל, אז אני מחסלת חבילת פריכיות אורז, ביסלי גריל קטן ושתי חתיכות עוגה, ביחד עם ליטר שתיה, ומקיאה הכל. גם זה עבר יחסית בקלות. הקאתי עוד קילו. 19:30 בבית. הבית ריק. אין אף אחד. הזדמנות לבלוס שוב. אני יורדת על לחם שלם עם 4 פרוסות גבינה צהובה, מין סנדביץ ענקי, אחר כך עוד חצי בגט סאבוואי עם טונה. ולקינוח הפינוק המתוק - 2 חבילות עוגיות סנדביץ שוקו, שתי חבילות שוקולד ומעדן הגולן. אני מקיאה. המזל הטוב שלי הלך. ההקאה הולכת לי קשה, בקושי יוצא. רק 2 קילו. כנראה לא שתיתי מספיק. רק ליטר מיץ לכל האוכל הזה, זה לא מספיק. אני מנסה לשתות שוב, לעשן עוד סיגריה, וזה לא יוצא. אני מחליטה לוותר לוקחת 20 כדורים משלשלים ומתחרטת, לא יכולה לסבול את הלחץ בבטן ואת הרגשת המלאות, חייבת להקיא את זה. אוכלת עוד חבילת ופלים עם הרבה שתיה כדי לנסות להקיא שוב. דוחפת את מברשת השיניים לגרון, וזה מצליח. עבד. הקאתי עוד שני קילו. סה"כ 8 קילו של הקאות בכל היום. הספק לא רע. לוקחת עוד 10 כדורים משלשלים, מחשש שאת הקודמים הקאתי ושוכבת חצי מעולפת, בוכה, במיטה. מבטיחה לעצמי שמחר זהו. מחר אני לא אקיא. אפילו מנסה להמציא פטנטים כמו לשרוף לעצמי את יד ימין כדי שלא תוכל לשמש אותי בהקאות ואז פשוט לא תהיה לי ברירה, אלא להפסיק עם הבולמוסים וההקאות. פתטי, מעורר רחמים, אני שוב בוכה, כי אני יודעת שמחר יבוא יום כמעט בדיוק זהה לזה. פחות הקאה, יותר הקאה, כבר לא משנה הרבה. עד מתי ?? טלי - את באמת חושבת שזה עוזר לכתוב את זה ? לראות את זה שחור על גבי לבן ? אני די סקפטית, צר לי.

אביב יקרה, הכל עוזר. לכתוב, לספר, להגיד את זה שוב ושוב, לעבד ולאבד את הדברים. אני מבינה את הספק, כשאת שרויה בתוך הבוץ, ולצידך מונחים 8 ק"ג של מזון לא מעוכל, צמיגי, מסריח, מגעיל, קשה לראות מה טוב, מה רע, מה כדאי ולמה. אני איתך. בכל מקרה. את מוזמנת להתקשר. באמת. טלי פרידמן

היי, טלי. צר לי על חוסר האמונה שלי. התקשרתי אלייך אתמול, נשארתי לבד שם בלילה בחושך, עם הסירחון, אבא נפטר, אמא הלכה. לא יכולתי לנשום אחרי 4 אכילות-הקאות ברצף. היה מפחיד. כואב. קיוויתי שנעשן סיגריה טלפונית ביחד. שלפחות את תהיי שם. אוף... שוב אני בוכה. מה יהיה ?? לא נראה לי שאני אוכל לעשות את זה מחר. חרא לי מדי. אני מתביישת מדי. עכשיו כשאת יודעת גם כמה אני אוכלת זה עוד יותר קשה להסתכל לך בעיניים. בכל מקרה אני אודיע לך. ושוב סליחה על הכל.

בבקשה אל תשאירי אותי לבד. אני לא יודעת מה לעשות. אני יודעת שקשה להיות איתי ולהתמודד איתי, אני לא תמיד "הילדה הטובה" שאני צריכה ליהיות, אבל זה רק כי קשה לי כל כך כרגע, ואני מבטיחה להשתפר. מתי שהוא...