למה?

שלום אנשי מקצוע יקרים. אפיזודה: השעה חצות, ישנתי המון בצהריים ואהיה ער עוד כמה שעות. יש לי כמה עבודות להדפיס (פסיכולוגיה שנה ב'), מבחנים באים בקרוב, ספרים לקרוא ויש לי עוד משהו: אצבע קטנטנה של חשיש. מצד אחד, אם אקום בבוקר אחרי שהייתי יעיל ואחראי אשמח ואחייך לעצמי, אתחיל את היום עם תחושה של חוזק, של יכולת, אופטימי. מצד שני, אם אקום אחרי שאדפוק לי איזו שאכטה אכעס על עצמי, תהיה לי תחושה של החמצה, של פספוס, של כשלון, אשמה, תסכול. מה לעזאזל אני אבחר? מנחשים? נכון מאוד, מי בא לשאכטה? אבל למה למען ה' למה? למה הכל פרוס לנגד עיני, כל ההשלכות ידועות מראש, השיפוט ברוך ה' עובד נהדר, המפה כולה מצויירת בקוים ברורים ועבים, אז למה לעזאזל אני אעשן? למה החולשה? למה הפיתוי מקבל עוצמה כזו כבירה? האם אני חלש כל כך? האם זה בר שינוי? אני לא ילד, אני מנהל מאבקים של משמעת עצמית לא מהיום ועדיין לא בהצלחה. גנטי? לאבא שלי תכונה זהה לחלוטין. אמא שלי פלדה של משמעת עצמית. קשה לי לסלוח לעצמי על כשלונות אלו אני מוכרח לציין, ואינני מסוגל או מוכן להשלים עם תוצאותיהם. זה לא רק זה. זה גם תזונה יציבה ונכונה ומשקל בריא (אני כמעט בסדר, אבל בעיקר בגלל עבודתי, אני הולך המון) התוצאות הן ירידה אפשרית בציונים, ירידה בתפקוד הכללי וכל מקבץ הרגשות המצוין לעיל, והריבאונד למבנים ארוכי הטווח יותר, הדימוי העצמי, ההערכה העצמית. מתסכל לי את הנשמה, מה עושים מה? ב.

שלום, כתבת היטב על נפלאות המוטיבציה האנושית... זה באמת כל-כך מסובך: יש לך צרכים המבטאים שאפתנות והישגים, יש לך צרכים הקשורים להנאה ולהסחת דעת, יש צרכים הקשורים לפגיעה בעצמי ועוד ועוד. אני חושבת שחיפוש האיזון בין הצרכים השונים והמוטיבציות המגוונות הוא חלק מתמשך מההתפתחות שלנו. לפעמים עוזר לחפש את האיזון האישי והייחודי הזה בפסיכותרפיה. בברכה (ובהצלחה בבחינות), אורנה ראובן-מגריל