סיפור ארוך - בקשת עזרה ו/או עצה

שלום. חבר הציע לי לכתוב כאן. לבקש עצה. אז אני כותב. את הסיפור המלא. מתנצל מראש על האריכות... זה ענין אישי מאוד. אני חושב שעוד לא פתחתי אותו מעולם עם אף אדם. עם מפקדיי ועם חבריי הטובים ביותר אני מתבייש לדבר על זה. לפני כ15 שנה אחרי אחד הצווים הראשונים הוזמנתי לקב"ן. חויה לא נעימה. לא ידעתי למה. אולי היום אני כן מבין למה. השיחה עם הקב"ן היתה של רבע שעה אולי חצי שעה. בסוף הוא שאל אותי אם אני רוצה להגיד משהו. לא היה לי מה להגיד לו. בקיצור התגייסתי ושרתתי כמו כל חייל. הייתי בחיל קרבי (שריון - נהג טנק) שרתתי כלוחם ביחידה קרבית קדמית. למרות שהייתי חייל רגיל, פה ושם אפילו מצטיין - כל הזמן היתה לי איזה תחושה בפנים שאני לא נמצא במקום שמתאים לי. שהצבא הוא לא מקום עבורי. שמשהו במבנה הפסיכולוגי לי לא מסתדר עם הצבא. נסיתי להדחיק את זה. הייתי מתנהג כחייל רגיל. מתאמן,יורה, מסתער. אבל בפנים הדכאונות היו חזקים מאוד. לא טיפלתי בזה באופן רציני ולא פתחתי את זה עם אף אחד. חיכיתי שהצבא יסתיים והוא אכן נגמר. דווקא לקראת סוף הצבא תחושות החרדה והדכאון הלכו והתעצמו. בלעתי הכל פנימה. לא יודע למה זה קרה דווקא לקראת סוף השירות. אולי זה קשור ללבנון בה שירתתי לקראת הסוף באחד המוצבים הכי חודרים בלבנון. שם נחשפתי למראות קשים. אולי הם השפיעו עלי. לא יודע. טנקים שחטפו טילי סאגר. חירניקי"ם שחטפו מול העיניים פגזים. מוצב צה"ל ומוצב צד"ל שאותו תיגברנו היו ידועים כ"מוצב המוות". חיילים נהרגו שם. אני זוכר את צבע הדם על הריצפה. צבע דם לא יורד מהר בכלל. דם שנשפך מאלה שפינינו כי המסוקים לא יכלו לנחות שם בגלל הפגזים שהתעופפו. אני זוכר חבר שהשתגע שם. המשכתי להתנהג כלוחם. לא ביקשתי עזרה או הקלות. לא חשפתי כלום. אני מדלג 14 שנים קדימה, להיום. התחושה של הדיכאון הצבאי. של הסיוט הצבאי. של החרדה והפחד הבלתי מוסבר ממשיכה ללוות אותי ביומיום ולא נותנת לי מנוח. למרבה ההפתעה (שלי לפחות...) מלבנון מלווים אותי דווקא זכרונות נעימים. תחושה עמוקה של שליחות ושל אומץ. אבל כל הזמן אני חושש מצווי המילואים. אני מלא בפחד וחרדה שאני לא יכול להסביר לעצמי מכל הסיטואציה הצבאית מכל מה שמזכיר צבא. יש תוכניות על צבא בטלויזיה - אני בורח לערוץ אחר. יום הזכרון של חללי צה"ל הוא יום של התחבאות עבורי. הפחד הזה במקום שייחלש – הולך ומתעצם עם הזמן. צו מילואים פירושו עבורי הרבה הרבה לילות של חוסר שינה. של פחד עמוק. של דיכאון קשה. של כדורים. ואני ממש לא בנאדם דיכאוני כזה בחיי הרגילים. ההגעה לבסיס ביום גיוס המילואים היא עבורי התגשמות הסיוט. אחרי "שלום שלום" עם החברה אני נאטם. אני פונה לפינה משלי. להרדם במהלך השירות בלילה בין שמירה לשמירה – אני לא מצליח. הראש כל הזמן מלא חרדות. את שעות השינה אני משלים באפיסת כוחות בעמדת השמירה. האנונימיות חשובה לי מאוד מאוד. בשנים האחרונות הקמתי משפחה ויש דברים בודדים שגם מהם אני מסתיר. במילואים הלפני אחרונים שלי אני פתאום מוצא את עצמי אחרי שמירה נכנס לחדר נטוש בבסיס שבו שירתנו. לוקח את הנשק, מכניס מחסנית פנימה ומתחיל לכוון לעצמי. משחק איתו כזה.. החלום שלי הוא שהצבא כבר יעזוב אותי לנפשי. לא דיברתי על זה מעולם עם מפקדיי. אני לא יודע למי לפנות כדי להעזר בו בזה. אני מאוד אשמח לשמוע לכם. מה דעתכם, אולי עצות? מי שירצה להגיב לי במייל מוזמן גם...

אלמוני יקר. אני אתחיל מהדבר שבעיניי הוא החשוב מכל: הסיטואציה אותה אתה מתאר, שאתה מכניס מחסנית לנשק ו"משחק" עם הנשק תוך כדי כיוונו אל עצמך. אסור, אסור שהסיטואציה הזו תחזור על עצמה שוב, וכדי למנוע אותה - אנא פנה בהקדם לקב"ן ותבקש שישחררו אותך משירות מילואים. אין לי צל של ספק שברגע שתספר לו על הסיטואציה הזו הוא יפתור אותך משירות. אם אתה לא רוצה שכל העולם ידע בדיוק מה היו נסיבות השחרור, אתה תמיד יכול להמציא איזו סיבה רפואית כלשהי. אף אחד לא חייב לדעת. העיקר שלא תימצא שוב בסיטואציה בה "תשחק" בנשק, כי במידה ואתה מפסיד במשחק הספציפי הזה, התשלום הוא אמנם חד פעמי אבל לדעתי הוא יקר מדי, אתה לא חושב ? אתה מחזיק המון כאב והרבה מאוד רגשות בתוך הלב, דברים שכנראה מעולם לא הוצאת החוצה ולא התמודדת איתם. אם הם מפריעים לך אך ורק בתקופת המילואים ואתה יכול כפי שהסברתי להשתחרר מהמילואים, אז זו בחירה שלך האם אתה רוצה להתעמת עם הדברים שקברת בתוכך או שלא, זה לא הכרחי. אבל, אם אתה שם לב שהדברים צפים ועולים גם בחיי היומיום שלך ללא קשר ישיר לנושא הצבא, נראה לי שיש מקום לפנות ליעוץ פסיכולוגי ולברר מאיפה מגיעים כל הזרמים התת-קרקעיים האלה, ומה עושים איתם. אל תזניח את נושא המילואים, אל תסכן את חייך ותפגע בבני משפחתך בתהליך. בהצלחה.

אני מצטרף לדברי דניאלה שענתה לפני ומדגיש: אסור- אסור - אסור לך להמשיך להדחיק את המועקה שאתה מתאר. אני לא פסיכולוג ולא יכול להגדיר באופן מקצועי מה שקורה לך אך יתכן מאוד שזה מצב פוסט טראומטי שמחייב טיפול!!!!! המשך התעלמות והדחקה יכול רק להחריף את מצבך. כחייל מילואים לא נראה לי שאתה זכאי לטיפול ממושך אצל קב"ן אבל אתה חייב לפנות אליו כדי לספר מה שתארת כאן. באשר לטיפול יותר ממושך בבעיה, מומלץ שתפנה לפסיכולוג ללא דיחוי.

לאלמוני שלום רב, אתה מתאר סיפור כואב של השפעת אירוע קרבי עליך. ארועים כאלו יכולים ליצור מצב נפשי הקרוי תגובת קרב או תסמונת פוסט טראומתית. על מנת לדעת אם אכן אתה סובל מתסמונת כזו עליך לפנות לאיש מקצוע. בצבא , בתל השומר, ישנה יחידה לטיפול בתגובות קרב, שיכולים לאבחן ואף לטפל בך. אתה יכול להגיע אליהם דרך קב"ן מילואים . כל שעליך לעשות הוא לטלפן לקצינת הקישור שלך ולבקש הפניה לקב"ן המילואים, והוא כבר יפנה אותך להמשך אבחון וטיפול. אתה יכול גם להתקשר ישירות אליהם ולשאול לגבי הפרוצדורה (03-7376327). אל תהסס ואל תחשוש לפנות. ישנה סודיות רפואית וכבר הגעת למצב של משחק בנשק ולכן אל תדחה את פנייתך. אנא עדכן אותנו בהמשך, חזק ואמץ, גדעון

תגובתה: כשיהיו מילואים יהיו ראיונות ואז תפנה לרופא היחידתי שיפנה אותך לקב"ן. אז הפתרון לחכות שיהיו מילואים ויהיו ראיונות?