בבקשה תעזרו לי!

מהילדות תמיד הייתי סגורה ומופנמת בחברה, בקושי הייתי מדברת וכל העניין פגע בי מאוד, משום שזה הוביל אותי לדיכאון קל- דיסטימיה. את התכונה הזאת ירשתי מאבי , כולל הדיכאון. בסוף התיכון חשבתי על התאבדות, אך לא עשיתי זאת כי לא היה לי אומץ. בב"ס מאוד אהבתי צילום, וכרגע זה לא עושה לי כלום, שום דבר לא עושה לי משהו. כשהתגייסתי העניין החריף,לפני כן חשבתי שאני אתגייס והחיים שלי ישתנו ויהיו לי חיים אחרים, אך שם בכלל לא מצאתי את עצמי. לאחר השחרור לא מצאתי עבודה כשנה, מה שעוד יותר דיכא אותי בנוסף לדיכאון. חשבתי שכשאני אמצא עבודה הכול יסתדר,לאחר שנה מצאתי עבודה אך כלום לא היסתדר,הדיכאון כבר הפך ליום יומי. כיום אני בת 22 ומטופלת מינואר (השנה) בכדורים, ניסיתי- רסיטל, ציפרלקס ( שלא עזרו ) ופלוטין שעשה לי פריחה. חוץ מהריכוז וטיפה הקלה, הכדורים לא עזרו לי באופן משמעותי התחלתי השבוע בשיחה ראשונה עם פסיכולוג. הבעיה היא שניראה לי שזה לא תלוי בכדורים, אלא בי - שום דבר לא מענין אותי, אין לי עניין בליצור קשר עם אנשים אני מרגישה שאני רוצה להיות עם עצמי, בתוך עולם משלי בלי דיכאון. אבל אני לא יודעת ממה אני מדוכאת. אני מרגישה כ"כ אבודה וכ"כ מתה כבר הרבה זמן,ניראה לי שזה לא יעבור לעולם והחיים לא מענינים אותי, האם יכול להיות כזה דבר? או שאני צריכה לחכות בסבלנות עד שהכדור הנכון והמתאים יגאל אותי מייסורי? בבקשה זה מאוד יקל עלי לקבל תגובות ותמיכות מצוות הפורום ומאנשים שעוברים דבר דומה. חוצמזה יש לי הרבה תלונות על העולם- שאין פה צדק בכלל, שאני לא מוכנה להתחתן- ולנקות ולבשל בשביל אף אחד, רק בגלל שאני אישה ולמה יש אנשים נכים או מנוונים ומצד אחד אנשים שחיים כמו מלכים? אני כל הזמן חושבת על הילדות בכאב, ומקנאה בילדים על התמימות שלהם ואני חושבת גם על לפני הדיכאון, לפני שהתגייסתי זה לא היה כזה דיכאון חמור, כמו עכשיו, קודם הייתה תקווה עכשיו אין. מחכה לתגובתכם בציפייה, בתודה מראש המיואשת.

a.m. ברוב המקרים דכאון נגרם כתוצאה מחיסור איזון כימי במוח (בין היתר), ולכן לתרופות יש חשיבות גדולה בטיפול... כך שהחלמה תלויה גם בך וגם בתרופות. למעשה, התרופות יכולות לסייע לך לעבוד טוב יותר במסגרת הטיפול הפסיכולוגי, משום שהן מטפלות בגורם הפיזיולוגי של הדכאון ומאפשרות לך לטפל בגורמים ובהשלכות הנפשיים של הדכאון שלך, שמלווה אותך כבר הרבה זמן. כשנמצאים בתוך מצב דכאוני, ובעיקר כזה שמתמשך לאורך זמן, בהחלט קשה להאמין שיש סיכוי לימים טובים יותר... אבל התמדה בטיפול (פסיכיאטרי + פסיכולוגי) היא אחד המפתחות החשובים. מייאש ככל שזה ישמע, התשובה היא כן - צריך להתאזר בסבלנות עד שמוצאים את התרופה המתאימה (וזה לא מעודד, אבל החיפוש יכול להימשך גם שנה), ובמקביל להשקיע בטיפול הפסיכולוגי. את לא יודעת כמה שאת צודקת... צדק בעולם? כרעיון זה נחמד, במציאות - אין! לא סתם אומרים שהצדק עיוור. העולם הוא לא מקום סימפטי - באופן כללי... ואת זה, לצערנו, קשה מאוד לשנות (אם בכלל). ס.מ.

לa.m שלום רב, אחד ממאפייני הדיכאון זה שהכל נראה שחור, שההסתכלות על העולם היא דרך משקפיים של חוסר תקווה ויאוש. את כפי הנראה בדיכאון כבר הרבה זמן ולכן כבר לא ברור לך עד כמה אלו רק משקפיים שצובעות לך את ההסתכלות על העולם. וכחלק מהדיכאון את מתקשה לדמיין שיום אחד יהיה אחרת. הנסיון מראה שהשילוב של טיפול תרופתי וטיפול פסיכולוגי משנה אט אט את התמונה לתמונה פחות דכאונית. את תזדקקי לסבלנות. גם כדי למצוא את התרןפה הנכונה עבורך וגם כי רק עכשיו התחלת את הטיפול הפסיכולוגי. (ולדעתי עשית צעד גדול וחשוב עבור עצמך) יתכן שעוד שנה כשתסתכלי אחורה תוכלי לחייך לעצמך ולומר שהנה את רואה את תחילת השינוי. אבל עד אז אכן צריך סבלנות. בנוסף לסבלנות למצוא את הדברים.תחביבים.עיסוקי זמן פנוי שעושים לך טוב ולטפח את החלק הזה. בהצלחה, גדעון