בדידות

להרגיש לבד ושלאף אחד לא מספיק איכפת ממך כדי להישאר קרוב ואיתך להרגיש נחות מזה שאף אחד לא רוצה להתקרב אליך כמו שאתה צריך זה גורם להרגיש כ"כ לא שווה זה גורם להרגיש שאף אחד לא מספיק אוהב אותי שאין לי באמת מקום בעולם............................. זה הדבר הראשון שייגרום לי לרצות לא להיות פה יותר זה קורה המון פעמים שאין עם מי לדבר וגורם תסכול גדול שהקשרים שלי עם חברות לא מתפקדים (רק ק ו ר א י ם להן חברות)- זה כ"כ מכאיב לי. החלטתי שעם מי שהקשר לא הדדי איתו אנתק קשר- זה משאיר אותי בלי מעגל חברתי.

אצלי זה קורה בגלל שאני חווה נטישה כל-כך מהר, ממש מכלום. היא כל כך קשה שאי אפשר לשאת ואז אני מוותרת על כל הקשר:-( אצלי זה קורה בגלל אי מימוש של ציפיות חבויות ומעוותות:-( אצלי זה קורה בגלל ראייה לא נכונה של שחור ולבן:-( בגלל הפיצול הזה:-( אצלי זה קורה בגלל שאני נמשכת בדיוק לאותם אנשים שמכאיבים לי בצורה כזו. אנשים שתופסים מקום ולא משאירים לי מרחב. המעט "אני" שעוד לפעמים נדירות מראה את פניו, נעלם, נמחק ומתבטל. כל כך יכול להיות שאולי בגלל שה"אני" כן הציץ קצת החוצה נבהלתי בעצמי, נבהלתי מאד, ובהמשך ישיר - כוחות ההרס הענקיים והעמוקים משכו למקומות הכי לא בטוחים, והמערכת הפנימית הייתה מוכנה לקלוט רק את מה שיוביל להתקף ייאוש שימחוק אותי ולא ישאיר כלום. בדיוק ברגעים האלה. אז הכל נסגר מכל הכיוונים ואין אף אחד שם בשבילי. בוודאי שגם לא אתן שמישהו יהיה שם בשבילי, כי רמת האמון שלי בבני אדם אפסית. ברמה ממש איומה. איזה מעגל:-( הכל הכל, כמובן, חיקוי ותוצאה של הקשרים שהיו לי בשלבים מוקדמים בחיי. הכל קורה בעיתויים מאד מסויימים והכל חוזר על עצמו. כמו בספרים. זה נמשך כך כבר כמה עשרות שנים:-( כל הניסיונות לשינוי כשלו. ההתנגדות לשינוי אדירה. אלה הסיבות לבדידות האינסופית שלי, ואולי תוכלי לקחת מכאן משהו לעצמך, וכן להצליח להירפא (מנסה בכח לומר זאת גם לעצמי, אולי לכן כתבתי בכלל). מקווה שאת בטיפול, גם אם את מרגישה כך גם שם, כלומר, מערכת היחסים או האין-קשר שמתפתחים בחוץ, באים לידי ביטוי גם בחדר הטיפולי. כך זה אצל כולם. אם את כבר בטיפול, את בטח יודעת את זה, ולא שזה עוזר כשמרגישים ככה. לפעמים למילים אין מקום ועדיף לו לשקט הכואב כואב, ועד כמה שהוא כואב, עדיף לו להיות שם במקום מילים מכאיבות. אולי גם למילים שלי עכשיו אליך אין שום מקום והן נדחות:-(

בתור מי שמזהה כל מילה ומילה שאת כותבת - אני יכולה להגיד לך שיש אפשרות להרגיש אחרת. לפעמים מרגישים דיכאון - ומרגישים שאין עוד תקווה וסיכוי שזה ישתנה, שהתחושה הריקה הזאת אי פעם תשתפר ושזה תמיד ישאר כך וזה סבל עצום שאין לו מספיק מילים אבל אני מבטיחה לך שאם יש רצון לשנות, ורצון לטפל בכך - יש דרך. אפשר להיות בתהליך טיפולי ולעבוד בדיוק על הנקודות הרגישות ומנסיון אני מבטיחה לך הרגשות טובות יותר חדשות נפלאות ואופטימיות. חייבים להמשיך לרצות להיות פה משום שתארי לעצמך שאפשר לחוות את ההיפך הגמור ממה שאת מתארת - ותארי לך שאת תפספסי את זה במקום לנסות לטפל בזה ולמצוא את זה. מגיע לך להרגיש את ההיפך - ואם יש רצון - זה יקרה.

שלום רוני, תיארת בצורה בהירה ורגישה את תחושת הפגיעה שמותירה אותך כל-כך בודדה. אני רוצה להצטרף לתגובות האחרות בפורום, בהצעה להביע תחושות אלה בתוך קשר טיפולי. אני מאמינה שבהדרגה זה יכול לעזור. שמרי על עצמך, אורנה