אולי תרופות?

התגייסתי לפני שמונה חודשים לצבא, במהלכן הבנתי עד כמה אני לא יכולה לסמוך על עצמי. ביום השני לטירונות קיבלתי נשק ליד ומאז אני "משחקת" ברעיון להשתמש בו, ולפגוע בעצמי. לפני השירות, באזרחות, היו לי ניסיונות אובדניים, (שנגרמו כתוצאה ממתח בבית, וחבר שנהרג בפיגוע) הפכו עם הזמן לדרך התמודדות, דפוס מסויים ובעצם הרגל. אני לא יכולה לומר בוודאות שאני באמת רוצה למות, כי אחרת כנראה כבר לא הייתי פה (הרי יש לי את האמצעים...). אבל קשה לי איפה שאני נמצאת, פיזית ורגשית. קשה לי בתפקיד בצבא, ולא טוב לי בבית. כשהגעתי לבסיס הקבוע שבו אני משרתת, לאחר חודשיים ראשונים של קורס, ביצעתי מה שנקרא "משחקים בנשק" (אלו נעשו לאחר מטווחים שהיו לנו, שהמחישו לי עד כמה הנשק אמיתי ו...יורה) שהגיעו למצב קיצוני מבחינתי, של מחסנית בהכנס, ידית דרוכה, ניצרה על בודדת, כשכל מה שנשאר הוא רק לסחוט את ההדק....ולא הצלחתי, ונבהלתי. אז דיווחתי לקצינה שלי (לא בטוחה היום עם זה היה חכם כ"כ...), והיא אמנם השאירה אותי בתפקיד (כנראה לא דיווחה הלאה) והשאירה אותי עם הנשק, אך התעקשה להפנות אותי לייעוץ מקצועי אצל קב"נית היחידה. הפגישות אצל הקב"נית לא הלכו כ"כ טוב, ולבסוף הן הופסקו. יצרתי כנראה רושם מספיק טוב שהוכיח שאני בסדר ולא צריה את הטיפול איתה. בנוסף מאז המקרה, היו לנו מטווחים נוספים. הם הלכו בסדר, יותר טוב מהקודמים, אך רק כלפי חוץ. ההבדל מבחינתי היום לעומת התקופה של החודשיים הראשונים בשירות, הוא שהיום אני פשוט לא מדווחת על הניסיונות שלי והמשחקים בנשק. אני לא רוצה לצאת מהתפקיד ולא רוצה לצאת מהצבא על 21. אין לי עוד מסגרות שאני יכולה לפנות אליהן, מלבד טיפול פרטי באזרחות, שעולה המון כסף, שאין לי. רציתי לשאול האם כדאי לחשוב על אפשרות של לקיחת תרופות. אולי זה משהו כימי? אני מעדיפה לא לחשוב על זה ככה ורוצה להאמין שזה יכול להיפתר עם אני אדבר על זה עם מישהו מיקצועי, אבל השיטה הזו של "לדבר על זה" כבר ננקטה במשך כמה שנים (עוד מהחטיבה). אני כבר חמש שנים חושבת הרבה על כל נושא המוות, ההתאבדות וככל שהזמן עובר, הם נראים לי לגיטימיים יותר. אולי אני צריכה תרופות שיאזנו משהו כימי אצלי...אני כבר לא יודעת... דרך אגב, חשוב לציין שהופניתי לכאן דרך צוות האתר "סהר", אליו פניתי בהתחלה, ונאמר לי שכאן יינתנו לי תשובות יותר קונקרטיות לנושא זה.

שלום, כתבת באומץ ובכנות על המחשבות והניסיונות האובדניים שלך, ואני מאוד מעריכה את הפנייה שלך לעזרה. נראה לי שהאופציה של פסיכותרפיה טרם מוצתה, ושעדיין לא פגשת מטפל/ת עמם תוכלי לחוש בטוחה ומוגנת, וכך תוכלי לבטא גם את החלקים הכואבים והמוטרדים (ולא רק להישמע כל-כך בסדר...). טיפול תרופתי הוא בהחלט אופציה מצויינת, ובמיוחד השילוב של טיפול תרופתי ונפשי. אנא פני לייעוץ במסגרת הצבא או במסגרת פרטית, וספרי לנו איך הדברים מתקדמים... שמרי על עצמך, אורנה

הייתי בקומה תקופה ארוכה... עשיתי בעבר מס' ניסיונות אובדניים קשים מאוד,בהם כמעט מתתי... אני יכולה לומר לך מניסיון-זה לא שווה את זה... אבל-זה צריך לבוא ממך!!!! כל התרופות שבעולם לא יהיו שוות,אם לא תמצאי בתוך עצמך את הרצון לחיות... ותחשבי על זה-הרי המוות יבוא מתישהו...לא כדאי לנצל את הזמן שיש לנו לראות את החיים בעולם הזה? אולי הם בכל זאת שווים משהו? אולי צריך לשנות את זוית המחשבה הזו,ולנסות ולמצוא למה כ ן שווה לחיות,הרי החיים מלאים באפשרויות... ושוב...המוות יגיע מתישהו...

שכשאדם נמצא במצב המייאש, הוא לא יכול לחשוב בהגיון על הדברים שאת כותבת אחרי מעשה.... לכן כל כך חשוב לא לעזוב את האדם לבד במצב כזה....