התמודדות

שלום רב אני אלמנה מזה 8 חודשים בת 66 ,לפני כחודשיים תקף אותי דכאון קשה מלווה בחרדות ופחדים שאינם תואמים את אישיותי שעד להתאלמנותי הייתי אישה מאד חזקה ופעילה בתחומים שונים,ולפתע בום רעידת אדמה. בהמלצת המטפלת שלי פניתי לפסיאטרית שהמליצה על תרופת רסיטל את התרופתה אני לוקחת מזה חודש ימים בהשפעה טובה, אבל לצערי אני גם לוקחת כדור שינה מאז שבעלי חלה ז"א מזה כשנה וחודשיים, הייתי מאד להתמודד ללא כדור השינה , כי אני מאוכזבת מאד מעצמי ששלא הכדורים איני מתמודדת , אנא מה דעתך ועצתך מתי אחזור להיות מה שהייתי אם בכלל.

אני חושבת שהתמודדות עם אובדן לוקחת זמן, ומלווה בהרבה קושי. אני חושבת שהאבל שאת חשה הוא תגובה טבעית למצב של אובדן אדם קרוב ואהוב. אני חושבת שחבל שאת מאוכזבת מעצמך, במקום זאת, אולי את יכולה להקדיש יותר מאמץ בנסיון להסביר לסביבה הקרובה שלך מה עובר עליך, מה יכול לעזור לך. אני מאמינה שבהתמודדות נכונה את תעברי את התקופה הקשה הזאת, אבל אולי יש תהליכים שפשוט אי אפשר להאיץ. אם תקראי קצת חומר על אובדן ועל אבל תגלי שמה שקורה לך אינו זר או יוצא דופן, ואולי התחברות עם אנשים נוספים שחוו אובדן כמו שלך תוכל לעזור לך. אני לא יודעת איפה יש קבוצות כאלה, אבל היתרון הוא שבחברה כזאת, תגלי שהדכאון והחרדה והכאב הם הנורמלייים, ולא דבר שמעיד על "חוסר שפיות" או בעייה פסיכיאטרית.

ריטה היקרה, אובדן של משיהו יקר הוא התקפה קשה ואכזרית על העולם הפנימי שלנו. ההתמודדות עם אובדן, במיוחד של בן זוג, נחשבת לאחת ההתמודדויות הקשות בחיים. אני שמחה לשמוע שאת בטיפול, ואני מקווה שזה עוזר לך להתמודד עם הכאב והקושי הבלתי נסבלים. למרות שאנשים רבים שנעזרים בתרופות חשים סוג של אכזבה דומה למה שאת מתארת לגבי זה ש"אינם מתמודדים לבד", זה אינו ממש תואם את המציאות. הרי אם אנחנו נתקפים (להבדיל אלפי הבדלות) בכאב ראש, רובינו לא נהסס להשתמש במשכך כאבים, ללא שום תחושה של אכזבה או אשמה על כך שאיננו יכולים להתגבר על כך "לבד"...דבר דומה קורה עם תרופות פסיכיאטריות. התרופות, במיוחד בצירוף של טיפול, מאפשרות את ההתמודדות שלך, אבל בהחלט לא מחליפות אותה. שמונה חודשים נחשבים עדיין לזמן קצר בשביל להתגבר על אובדן כל כך גדול, שכולל בתוכו מספר רב של הרבה שינויים (פנימיים וחיצוניים) מעבר לכאב או הגעגוע כלפי מי שאיננו. לכן את יכולה להיות יותר סלחנית כלפי עצמך בעניין הזה....גם הציפייה לחזור להיות מי שהיינו היא טבעית, אבל בסופו של דבר, המצב השתנה בצורה כל כך חריפה, שמן הסתם לוקח לנפש שלנו זמן רב להתרגל ולהסתגל לכך. לגבי הזמן....אנשים שונים מתמודדים בדרכים שונות, ולכל אחד יש את הזמן שלו. החדשות האופטימיות הן שבני אדם הם חזקים יותר ממה שנדמה לנו, ובסופו של דבר, גם כשזה נראה בלתי אפשרי, רובנו מצליחים לעבור גם את המשברים הקשים ביותר של החיים. לגבי התרופות והשימוש בכדורי שינה, יש כאן גם אלמנטים רפואיים הקשורים בשימוש בכדורי שינה (כמו למשל, פיתוח תלות פיזית בהם), ואני חושבת שאולי כדאי להתייעץ עם פסיכאטר בנושא ולבחון את הפן הרפואי של הנושא. ואולי לסיום, יש לא מעט ספרים היום שעוסקים באובדן ובהתמודדות איתו (גם ספרים על טראומה והחלמה מטראומה- היות ואובדן בן זוג נחשב בספרות הפסיכולוגית לטראומה נפשית), והם נמצאים ברוב חנויות הספרים. אולי תנסי לראות אם יש איזשהו ספר שמדבר אליך. ייתכן וזה יעזור לתת לדברים שעוברים אליך משמעות רחבה יותר, ואיזשהו סוג של הרגעה. שלך אורנה