איזה קור

אוי לילה, איזה קור. מה זה אומר כשהמטפל יושב מולך ומנהל שיחה לכאורה רגילה אך אינו צוחק מבדיחה קטנה, ומדי פעם מהיר הערה צינית, מכריז על כך שהוא לא כועס אך לא אומר מה הוא כן. מנתח אותך ואת מה שכואב לך אך ללא טיפת חום ואמפטיה. רציתי להסב אלי את כל תשומת ליבו ואני חוששת שפגעתי, שהגזמתי, שעברתי אולי גבול. איזה קור. מרגישה שמגיע לי . הגזמתי פרומתאוס אם אתה כאן...

היי, אימצת לך כינוי יפה... אני רק יכולה לומר לך, שאחרי הפגישה הזאת תבוא הפגישה הבאה, ואחרי הבאה, זאת שאחריה וזאת שאחריה. הקשר לא מסתיים, גם אם לפעמים מתקרבים לגבולות, רק מתמתח, מתרחב, משתנה, משקף עוד חלק ממך, ועוד חלק ממך. אולי דווקא מתוך התחושה שיש לך בסיס בטוח בטיפול, את מרשה לעצמך להתרחק, להיות פחות "טובה", לבחון אותו, לגלות צדדים אחרים, משחקים אחרים? אני חושבת שזה כמו גל מחזורי, לא כמו גל שנשבר. לפעמים יותר קרוב, אחר כך רחוק יותר, לפעמים הכי טוב ובטוח, אחר כך מאכזב ומעורר חרדה. ומחשבה אחרת - כשמשתפים לגבי הטיפול, בהתחלה זה מביא להקלה. כאילו אפשר ולו במקצת להתחלק במצוקה שמרגישים לפעמים (או לעיתים קרובות...). אבל אחרי כמה זמן, חשיפת התהליך בפני אנשים אחרים, יוצרת תחושה פחות טובה. מהנסיון שלי בעיקר, אני ממליצה לך לשים לב מתי את כותבת בגלל שאי אפשר עוד ואת חייבת לכתוב! (כמו אז, כשהיית במצב רוח מאד קשה) ומתי את משתפת במשהו שעדיף להשאיר בתוך גבולות הטיפול. מהנסיון שלי מתישהו זה חוזר כמו בומרנג, מתישהו זה מתחיל להטריד שיש כל כך הרבה מטופלים בעולם, כל כך הרבה קשרים "דומים", ושהאינטימיות של הטיפול הפרטי חשופה לעיני אנשים אחרים. אז תשמרי על מה שיקר לך, בסדר?

היי, מבינה אותך. שומרת על עצמי.

היי הגבול שבין מערכת היחסים האנושית ובין זו הטיפולית הנרקמת בין המטפל והמטופלת יכול לתעתע פעמים רבות. בעוד שאת חושפת את רגשותייך הכמוסים ביותר המגיעים ממעמקי נפשך והמבטאים את נקודות התורפה ,ההופכות אותך לפגיעה ורגישה,נמצא המטפל שם בארשת פנים קפואה ובוחן בצורה "כמעט מדעית" כל זיע גופני ותמורה נפשית החלים בך במהלך הטיפול. אני חושב כי למעשה אחד הנושאים המציקים ביותר ביחסי הכוחות בין המטפל למטופלת הוא שלך יש רק אותו,המטפל, ואילו לו יש עוד הרבה מטופלים אחרים.. עובדה זו לכשעצמה יוצרת תהליך בו המטפל שומר על כוחותיו הרגשיים ומתאמץ שלא להיסחף יחד עם המטופלת דרך עולמה הרגשי והמורכב.השאיפה הכללית שלך,גם אם אינה מודעת, היא לתפוס עד כמה שיותר מקום בחייו של המטפל,כאשר אחד האינדיקטורים המשמעותיים ,הוא הפגנת רגשות אותנטית מצידו אשר מקהה את תחושת המפגש הטיפולי ומעלה את התחושה, כי את חשובה לו באופן אישי וכי מה שעובר עלייך נוגע בו ללא התערבות המסגרת העיסקית מקצועית. ללא ספק ,חלק מתפקידיו של המטפל הוא להעניק יחס אמפתי ככל שניתן אשר מעבר לניזקקות שלו כצעד בונה בטיפול הנוגע לבעייה המסוימת,תופס תפקיד מרכזי ביחסים הבין אישיים שבין המטפל למטופל. שיחה עם אדם אשר מפגין ארשת פנים קפואה,מקומה בזירה הטיפולית חלף מהעולם ונראה כי היחסים הטיפוליים אשר מבטאים גישות טיפוליות שונות ניבנים באופן משמעותי על האמפתיה אשר כוללת הפגנת רגשות והזדהות המעניקה נופך אנושי ליחסים על קרקע רגשית כה עמוקה. נדמה לי,אני2 יקרה כי העלאת הנושא הזה חשובה מאד משתי סיבות עיקריות. האחת-יתן לך אפשרות להביע את עצמך בכל הנוגע למה שמציק לך בטיפול. השנייה- טיפול בנושא הזה יאפשר שינוי בכל הנוגע לגישתו במקרה הטוב ובמקרה אחר יאפשר לך להבין את המקום ממנו פעל (יתכן ועייפות או ניסיון מכוון להימנע מהפגנת רגשות אותנטים הובילו אותו להמינעות חריגה) בברכה, פרומתיאוס

פרומתאוס יקר, ברצוני להקשיב לקולה של לילה ולשמור על עצמי אך אומר בכל זאת (כי כואב ) רק זאת , אני מרגישה שאתמול הוענשתי. על כך שבחרתי בשתיקה אל כך שנתתי לו לחשוב יותר מדי זמן שאמר משהו שפגע ועם זאת לא לדעת מה. וזה משאיר אותי עם תחושות קשות לגבי עצמי וגם לגביו .לשים את נפשי בכפו של מי שאני סומכת עליו שרוצה רק בטובתי ושיכול פתאום להחליט לפגוע ולהשתמש בציניות שמעולם לא היה לה מקום בחדר , לא כלפי. יודעת שכשאעלה את זה בפגישה הבאה זה יחזור אלי ולמה שאני מרגישה .והמעניין הוא שהרגשות שלי כבר היו בסדר, וחזרתי לטיפול עם כוחות מחודשים, והוא בחר להיות ציני וקר ו"עבד" עלי ו"ניתח" אותי וידע שהוא פוגע. מצד שני למרות הכאב אני יודעת היום שהוא אמיתי. הוא צוחק כשאני מצחיקה אותו, הוא כועס כשאני מכעיסה אותו וכנראה שהוא מתרחק כשאני מתנהגת אליו בגסות. וידיעה זו למרות שעכשיו היא כואבת מצליחה להכניס אור למנהרה החשוכה בה אני נמצאת היום. מחשבה נוספת שעולה בי שאולי אני מאותם אנשים שזקוקים לכאבים האלה כדי להרגיש בחיים. קצת עצוב. אני אפסיק לכתוב פה קצת ואתמודד. תודה לך

אניטו יקרה, קראתי את ההודעה שלך, וגם את זו של פרומיתאוס. יש גישות שונות לפסיכותרפיה, שכל אחת מהן כוללת מידה כזו או אחרת של חשיפת רגשותיו של המטפל עצמו בטיפול. יש טענות בעד ונגד כל אחת מהשיטות האלה, אך בסופו של דבר, כל מטפל מוצא את הדרך המתאימה לו. אני חושבת שהיכולת לומר למטפל את מה שאת מרגישה כלפיו היא קריטית לטיפול ולהתקדמות שלו. . הרצון שלך להיות מוכרת מוערכת ואהובה על ידי המטפל שלך, הן תחושות טבעיות וטובות, ומאוד לגיטמיות בתוך המסגרת הטיפולית. בכל מקרה, ברוב הגישות שאני מכירה, לא "עברת את הגבול" (ואולי אפילו להיפך). לגבי אם פגעת או לא פגעת ברגשותיו, אינני יודעת, ואולי זה גם לא ממש חשוב כרגע. אני בטוחה שתוכלו לדון על כך בפגישה הבאה שלכם. מעבר לכך, לפעמים אנחנו מרגישים שמאוד פגענו במישהו, ואחר כך מגלים שזה היה יותר קשור לחרדות שלנו מאשר לרגשות של האחר – כך ששווה לברר את זה בטיפול . מטפלים רבים שמחים כשהמטופלים משתפים אותם ברגשותיהם כלפיהם (גם הרגשות הרעים או הלא נעימים לאוזן) היות וכמו שציינתי קודם, היכולת לומר למטפלים את רגשותינו כלפיהם היא חשובה , עקרונית ומקדמת את התהליך הטיפולי. אני מקווה שסוף השבוע יעבור יותר בקלות.... בהצלחה אורנה