קשה לי..

אני לא ממש יודעת למה אני כותבת, אולי כדי לראות איך מישהו אוביקטיבי מבחוץ רואה אותי.. אני בת 24, סטודנטית לפסיכולוגיה- רוצה להיות פסיכולוגית קלינית.. זה החלום שלי.. אבל גם חלום זה ביחד עם הרבה חלומות אחרים שהיו לי, כבר מוטל בספק.. אבא שלי נפטר לפני שנתיים מהתקף לב פתאומי- זה הרס את חיי... ממישהי שמחה ומאושרת שהכל לפנייה, הפכתי להיפוכונדרית, לעצובה, למישהי שאני לא אוהבת.. אני עושה הכל רגיל- לומדת ועובדת ומתפקדת אבל זה קשה כי אני לא רואה אושר יותר בעבורי. לדוגמה- אני עם חבר שלי מספר שנים- מאוד רציתי להתחתן איתו אבל עכשיו כבר לא- כי אני לא רוצה לרשום על ההזמנה הורי הכלה- ואת שם אבא שלי עם ז"ל ליד השם!! אני לא רוצה!! ואין לי ברירה... אני לא יודעת מה לעשות ואיך להתמודד, אני כל כך מאוכזבת מעצמי- גם כן פסיכולוגית קלינית לעתיד.. אני רוצה לחיות ולהיות מאושרת שוב.. מה אני יכולה לעשות? נאלצתי להתבגר ברגע ועכשיו אני מרגישה ריקנות ועצב וזהו. לא יודעת לאיזו תגובה אני מצפה, אבל אודה לכל תגובה שהיא.

טליה שלום מותו של הורה הוא שבר שנותר בלב למעשה לתמיד. הוא מציב בפני האדם התמודדות ואבל על האדם הקרוב שאבד, אבל גם משפיע בצורה רחבה מאוד על תפיסת העולם ומשנה אותה. מות הורה מקרב אדם במהירות הבזק אל מותו שלו. אמנם זו ידיעה ברור מאליה, מרגע הלידה ועד רגע המוות, אולם זה נעשה לפתע מוחשי מאוד, גם אם לא תמיד יש תשומת לב מודעת לכך. את מתארת סימפטומים שמן הצד נשמעים דיכאוניים: דברים שונים בחיים שלך מאבדים את ערכם או את טעמם, את מפחיתה בערכך ("גם כן פסיכולוגית קלינית לעתיד") ועוד. עם זאת, בתהליך אבל מופיעים לא פעם סימפטומים דיכאוניים כחלק טבעי מתהליך האבל. אני חושב שאת צריכה לבחון עם עצמך בצורה רצינית האם את נמצאת בדיכאון והאם צריך לטפל בזה. אין ספק שבלי קשר לאבחנה את מתמודדת כרגע עם דברים קשים ולכן מתאים לפנות לטיפול, במידה ואינך נמצאת כיום במסגרת כזו. אני מצרף קישור למאמר עד דיכאון. אני ממליץ לקרוא אותו ולנסות לענות על שאלונים לאבחון עצמי שנמצאים בסופו. בברכה ד"ר אורן קפלן