ריקנות

הכח אוזל, אין אנרגיות, וצריך להמשיך. לקום בבוקר, ללכת לעבודה לחייך לכולם, לתפקד, לטפל בבית, להשקיע בילדים... והכל על טיפת הכח האחרונה. יש חשק להכנס למיטה לכסות את הראש בשמיכה ולתת לחיים האלה לעבור. עוד יום שרודף עוד יום. כלום לא קבוע. כלום לא אמיתי. רק הכאב שבפנים צורב. עד מתי?

לא לחייך לכולם, רק לחלק. רק למי שבא. להגיד גם "אין לי כח היום" ו"אני עצובה". ולתת חיוך אמיתי רק כשאפשר. לתת לילדים להשקיע בך. לקבל מהם. לעשות דברים שהם לא רק לתפקד. כל יום לעשות משהו לא יעיל, לא חיוני, רק כי את יודעת שהוא עושה לך טוב. להכנס למיטה ולתת לשעה לעבור. לא לכל החיים. לקום רעננה יותר. להפסיק להגיד כלום והכל, ולהתחיל להגיד - זה כן אמיתי, זה לא אמיתי. זה קבוע, וזה משתנה.

אני2

אני2 שלום זה נשמע מאוד עצוב וסוחט. אני לא יודע כמובן מה עומד מאחורי הדברים אבל זו בוודאי לא דרך טובה לחיות ולחוות את החיים. אי אפשר להתעלם מהרכיב הדיכאוני שיש בדבריך. במצבים כאלה מאוד חשובה התמיכה, בין אם היא בתוך המשפחה וחוג החברים ובין אם תמיכה מקצועית. עם הראש על השמיכה החיים לא עוברים יותר טוב. השאלה כיצד מישירים מבט אל מול המציאות ומצליחים להתארגן איתה אחרת. כל טוב ד"ר אורן קפלן