בדידות

... אין דבר כואב יותר מבדידות, זוהי מחלה ללא מרפא, חודרת פנימה, מחלחלת אט, אט ומישבת עמוק בפנים. חלקם ינסו לרפא אותה בעזרים שונים, שיחות עם פסיכולג, כדורים, חברים, משפחה וחלקם ירצו אבל לא יוכלו. הבדידות התיישבה ולא רוצה לעזוב, טוב לה שם עמוק בפנים. אני בודדה ולא מאושרת. יש לי משפחה , חברים, קרירה אבל ... איך נפרדים ממנה? מה עושים? אמרתי לה, לבדידות שהיא לא רצויה, אבל בכל זאת היא לא עוזבת... ירין

ירין שלום את כותבת על הבדידות כמו על אדם או על קשר קרוב ומוכר. אני מתאר לעצמי שזה מגיע ממקום כואב ורב נסיון. את עורכת ממש דיאלוג עם הבדידות ומספרת כמה טוב לה שם בפנים. התיאור שלי מזכיר לי דיבורים על נשים מוכות שמספרות על בני זוגם המכים, אך נשארות איתם כי אינן יכולות לחשוב על קשר אחר או על החיים בלעדיהם. זה לא שיש לך שליטה על הבדידות, אחרת הייתי מסלקת אותה מייד, אבל יש משהו בהשלמה הזו שלך שמעורר אצלי שאלה לגבי השליטה שאת לוקחת על החיים שלך והיכולת להסב את המציאות למערכת חיובית ואופטימית יותר. נדמה לי שאת כותבת על האחרים ("חלקם ינסו לרפא אותה...") אבל לא בגוף ראשון מה עשית עד היום בנוגע לתחושה הכבדה הזו. זה "תיק" כבד לטיפול, אבל אני לא מכיר אלטרנטיבה רצינית אחרת למעט הטיפול הפסיכולוגי. במידה ולתחושה הזו מלווה גם דיכאון צריך בכל זאת לבחון גם את אפשרות הטיפול התרופתי. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני חושבת, ואולי זאת רק אסוציאציה פרטית, שתחושת בדידות קיימת כאשר יש חלק בתוכך שלא יכול לבטא את עצמו. ואז, גם כאשר את עם אנשים אחרים וגם כאשר את לבדך, אותו חלק מאותת לך על קיומו, מספר לך שלמרות שאת ביחד, שלמרות שהכל "בסדר" יש חלק בך שאינו מוכר, שלא זוכה ליחס, שלא יודע איך לבטא את עצמו. התרופה בעיני תהיה למצוא דרך לתת לבדידות לדבר. לספר על עצמה. כדי שהיא תהיה מוכרת, ידועה, תזכה ליחס, אולי גם לטיפול או דאגה. יש לך משפחה, אך ככל הנראה אינך יכולה לשתף אותם בתחושה, כך גם עם החברים. מדוע זה כך? האם זה בגלל שאינך יודעת מה לומר, יש בדידות, אבל אין לה מילים? או שזה אחרת, שאת דווקא "חונקת" את המילים שרוצות לפרוץ? האם הבדידות שלך היא בדידות מאנשים אחרים (בדידות כמו שאנו לרב חושבים עליה) או בדידות "עצמית", שנובעת ממרחק בין האופן שבו את חייה בפועל, לבין חלקים בך שלא יכולים להכנס למשחק?