נעלמה השאלה ששאלתי אתמול

ואת ה"חלומות שחוזרים על עצמם השאירו.... שאלתי נגעה לנושא האינטימיות בחדר הטיפולים. אני מבולבלת, כי מצד אחד ברור לי שנוצרת אינטימיות בטיפול, ולו רק בגלל העובדה שבחדר עולים הדברים הכי אינטימיים של המטופל. יחד עם זה צריך שניים לאינטימיות, לא? והרי רק צד אחד נחשף בטיפול. אשמח לקבל התייחסות לנושא, ו/או הפנייה למאמרים רלוונטיים. תודה.

כי אני חושבת שאינטימיות היא באמת תכונה הדדית, תכונה של שניים. זה נכון שהמטופל הוא זה שנחשף, בסיפור חייו, ברגשותיו וכו', אבל האינטימיות כבר שייכת למפגש בין המטופל למטפל. אני חושבת שהאינטימיות נוצרת משום שהמטפל "שומר" ומתייחס ברצינות, בעדינות, וכו' לדברים החושפים שהמטופל מספר. אפשר לספר דברים אישיים ואינטימיים מבלי שתווצר אינטימיות, אבל אם יש מי שקולט את הדברים בצד השני, אז זה כבר משהו אחר. זה לא הופך את האינטמיות ל"מלאכותית" או "מזוייפת", אלא פשוט שונה ממה שאנו רגילים אליו בחיים. בחיים מרבית הקשרים הם יותר סימטריים בהם גילוי לב, גורר גילוי לב. בטיפול זה לא ככה.

יעלי שלום אכן בגלל תקלה מסוימת באתר שארעה אתמול היה צורך במחיקת הודעות כפולות רבות וכנראה בטעות נמחקה גם הודעתך. אני מתנצל על כך ואשמח לענות לך אישית אם תכתבי אותה שוב. אנסה להתייחס לדברים שכתבת כאן בתקווה שהם עונים גם על ההודעה המקורית אותה לא ראיתי. סוגית האינטימיות בחדר הטיפולים עלתה פעמים רבות כאן בפורום ורבות נכתב עליה גם בספרות. הקושי שאת מדברת עליו הוא העדר הסימטריה בקשר הטיפולי. אינטימיות היא אכן דבר הדדי, אם כי גם היא אף פעם לא סימטרית לחלוטין. תחושת האינטמיות והקשר האישי בחדר הטיפולים נוצרת הן בגלל שהתכנים שמביא המטופל הם אינטימיים, אבל גם בגלל שנוצר שם משהו בין שני אנשים. להערכתי קשר טיפולי ללא "כימיה" אישית בין שני הצדדים יגווע ולא יצליח לעזור בטיפול בבעיות בגללם פנה המטופל. את צודקת שהמטפל אינו נחשף בצורה ישירה בטיפול. עם זאת, הוא נמצא שם בצורה אישית מאוד גם אם אינו מספר על קורות חייו ועל ההיסטוריה האישית שלו. בטיפולים פסיכולוגיים רבים הקשר בין המטפל למטופל משמשים חומר גלם משמעותי לטיפול ולהתמודדות עם הדברים שעימם רוצה המטופל להתמודד גם מחוץ לחדר הטיפולים. בהקשר זה נוצר פעמים רבות גם היבט מתסכל בגלל חוסר הסמסטריה בקשר, אם כי הוא בד"כ אינו מפריע למהלך הטיפול מתוך ההבנה ההדדית שזה תנאי הבסיס שמאפשר לטיפול לשרוד. טיפולים בהם נשבר הכלל הזה והקשר בתוכם הופך לסמסטרי אינם שורדים ואף גורמים נזק בטווח הארוך למטופל. מונחים רלוונטיים נוספים בתחום הזה הם העברה (טרנספרנס) והעברה נגדית שמתייחסים לחלקים ההשלכתיים של המטופל על המטפל, ולהיפך. כאמור נכתב על כך רבות וכל ספר בסיס על פסיכותרפיה דינמית מתייחס לתהליכים הללו. אפשר למצוא בוודאי גם חומר באינטרנט. בברכה ד"ר אורן קפלן

אבל הנושא הזה מדבר אליי. אולי כי זה הקשר היחיד בחיי שלא קיימת בו טיפה של הדדיות ולפעמים אני חשה פספוס. יושבת מולי אישה שבעיני היא מעניינת , ואני מאד אוהבת אותה ויחד עם זה אני צריכה להחניק ללא סוף את הצורך להתעניין בה ולשאול לשלומה, ולשמוע גם עלייה, ושלא לדבר על הרצון העז לתת לה מעצמי ודאגה באופן אישי (עד כמה שזה נשמע מוזר) הרבה זמן זה היה סימפטום של העברה ונטו העברה. היום אני מרגישה שזה יותר מהעברה, זה תוצאה של כימייה בנינו ושנים של טיפול. בכל מקרה אני מסכימה שזה מוזר קשר שהוא חד צדדי, אבל אין הרבה מה לעשות בנדון. כנראה שאחרי הכל זה מה שטוב למטופלים שהקשר הוא חד צדדי, כי ככה באמת מתאפשרים סיטואציות כמו העברה ושיקוף רגשי וטיפול אוביקטיבי. הדברים האלה חיוניים לטיפול וכנאה שאסור לשכוח את זה כשמרגישים מוזר עם הקשר החד צדדי הזה. יש משהו שכנראה מחייב את הקשר החד צדדי הזה בשביל ההצלחה של הטיפול... דון