בדידות

שלום ד"ר קפלן, קראתי את הכתבה הנוקבת של ד"ר רובינשטיין מהפורום השכן על הבדידות http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Article/xID/3107/xCT/230 - הכל נכון ועם זאת אין מוצא. אני גרושה בת 49 ואין לי נפש חיה בעולם. זה עתה סיימתי שיחת טלפון עם מי שאמורה להיות "חברה" ואין, אני פשוט לא קיימת. אני רק מקשיבה לפרטי הפרטים של סיפוריה, פרטים שהיו מייגעים כל אחד ואין סיכוי שהיא תקשיב לי. היא נמצאת בקשר הדוק עם "חברה" אחרת שלי, אישה משעממת מאוד שבנוסף לכל שוכחת כל מה שאומרים לה ומה שאמרה בעצמה וחוזרת על עצמה ללא הרף. אני עוסקת במקצוע טיפולי אך שם החוזה ברור, עבודתי היא להקשיב ולהגיב, אך בקשריי האישיים הצד השני ממש מוחק אותי. אין לי זכות קיום. אני מעדיפה את הקירות. לעיתים אני נשברת ומתקשרת לאחת ה"חברות" הללו, אך עד מהרה אני חשה הרבה יותר לבד מלבד והקירות, הטלוויזיה, המחשב, כל דבר - כולם חבריי הטובים ביותר. יש לי חברה אחת שאיתה השיחה מתחלקת באופן שיוויוני יותר לדברים שלה על עצמי ושלי על עצמי, תוך נכונות הדדית להקשיב, אך היא הרבה פחות מעוניינת בקשר איתי מאשר אני בקשר איתה ואני כמעט היחידה שיוזמת ולמרות זאת הקשר מסתכם בשיחות טלפון בלבד כי היא אינה רוצה להיפגש איתי. אני גם מאוד זהירה איתה בדיבורי על עצמי כי יש לה מספיק צרות משל עצמה ואני מנסה להקשיב. למותר לציין כמעט שהייתי בטיפול במשך שנים, הייתי גם בטיפול קבוצתי, ואף ניסיתי ללכת לחוגים פה ושם, אך לא הצלחתי למצוא שום קשר (כמובן שנואשתי מקשר רומנטי ואני מדברת רק על ידידות אפלטונית). אני חושבת שהגעתי למצב שאני כבר פוחדת להתחיל בקשר מחשש להיפגע והבדידות מגינה עליי אך היא עדיין בדידות והיא כואבת. לפני כ-10 שנים עברתי שרשרת אירועי חיים קשים ביותר, ללא הפוגה ופיתחתי דיכאון וכל חבריי (או,אולי, יש לומר חבריי לכאורה) עזבו אותי. הדיכאון החריף עבר, אני מתפקדת ברמה גבוהה יותר מקודם מבחינה מקצועית, אך אף אחד מחבריי הקודמים אינו מוכן לחדש את הקשר איתי ואילו החברויות שפיתחתי מאז הן כולן עם אנשים מרוכזים בעצמם באופן קיצוני, שאני יכולה לקבל התקף לב לידם והם בקושי יזמינו אמבולנס. הצילו!

לידיה ערב טוב "אני חושבת שהגעתי למצב שאני כבר פוחדת להתחיל בקשר מחשש להיפגע והבדידות מגינה עליי אך היא עדיין בדידות והיא כואבת" אני חוששת שכל עוד הפחד מהפגיעות גדול יותר מהרצון לקשר, יהיה לך קשה מאוד ליצור קשרים. מצד אחד את כותבת שאת רוצה קשרים, אבל מצד שני הקשרים שאת יוצרת הם עם אנשים שמוכיחים לך שוב ושוב שקשרים מכאיבים. לא כולם כאלו. אני מאמינה שכשתמצאי את הדרך להקטין את הפחדים שלך, תהיי מוכנה לקחת סיכונים נוספים, תגדילי את הרצון הפנימי לקשרים הדדיים תוכלי גם למצוא את האנשים שמתאימים לזה, ותוכלי גם למצוא בתוכך את הכוחות והיכולות ליצור קשרים בונים והדדיים. לדעתי, האנשים שסביבנו הם המראה שלנו, ושל היכולות שלנו ושל הרצונות שלנו. לפעמים נוח לנו לחשוב ש'הם' 'היא' 'הוא', 'המקריות' ..... אחראים למצב שלנו. אבל זה לא כך. אנחנו בעצמנו בונים (והורסים) את עצמנו. האם את חשובת על אפשרות של להעזר בטיפול מקצועי ? ציינת שעברת טיפול קבוצתי, מקווה שהוא עזר לך, אבל יכול להיות שכדאי להמשיך אותו או לקחת מטפל אחר. המחיר של להשאר לבד הוא גבוהה, וחבל. בהצלחה גדולה ערב טוב א

אבל אני לא מאמינה בכך. נדמה לי שאת יודעת מה את רוצה אבל לא ממש פועלת להגשים את זה. את רוצה קשר שיש בו הדדיות. זה דבר סביר וטבעי לרצות. אני תוהה איפה הרצון שלך נכשל? מה מכשיל את ההגשמה של זה? מדוע את משמרת קשר עם חברות שאיתם זה לא ככה? מה מונע ממך להגיד להם בטלפון או בפנים שאת מרגישה שהם רק עסוקות בעצמן ולא מקשיבות לך? את חונקת את הכאב, הכעס, מוחקת את עצמך, ומתפלאת שאחרים עושים את אותו הדבר. אולי אם לא תמחקי את עצמך, לאחרים לא יהיה קל למחוק אותך, אבל נשמע שאת מצפה שאחרים יאששו את קיומך. את לא כותבת האם את מנסה ליצור קשרים חדשים שיותר תואמים את הצרכים שלך. יש חוגים, מועדונים, טיולים, וכו'. אני חושבת שאחת הדרכים לצאת מהבדידות היא הדרך העקיפה. הדרך העקיפה בעיני היא שיהיה לך עניין במשהו, תחביב, (אם אפשר עדיף תשוקה, אבל גם תחביב יעבוד) ודרך העניין המשותף תתקרבי לאנשים אחרים. לכן ההמלצה שלי לך היא להיות אקטיבית. אקטיביות היא תרופה לתחושת "הכל אבוד".

לידיה שלום הבדידות שלך החלה או החריפה כנראה בתקופה מסויימת שאחריה או בתוכה סבלת מדיכאון עמוק. לפי מה שאת מתארת אני לא בטוח ששרידי הדיכאון אינם משפיעים עדיין בצורה קשה על החיים שלך. הראיה הפסימית כל כך על החיים, חוסר המוצא, חוסר הטעם שאת מוצאת בכל מה שיש לך. אני בהחלט מבין את המצוקה והייאוש, אבל צריך לזכור שאין "עובדות יבשות". אדם צובע את חייו בגוון מסויים ולפי גוון זה חווה אותו. השאלה האם את מתכוונת להישאר עם הדיכאון והחרדה או שיש אפשרות לעשות שינוי. אני מעריך שזה ידרוש ממך אנרגיה רבה שאולי אין לך כיום. אני לא יודע אילו טיפולים עברת בעבר אבל אני חושב שאת צריכה להיות בטיפול פסיכולוגי מסודר וקבוע שילווה אותך לאורך זמן עד שתוציאי את עצמך מן המבוא הסתום בו את חיה כיום. בכל מקרה, כדאי לבדוק עם פסיכיאטר את הערכתו לגבי מצבך ואם יש צורך גם לקחת תרופות. אין טעם לחכות שהמצב יתדרדר או יהפוך לכרוני, כדאי לתפוס את זה מספיק זמן מראש. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום ד"ר קפלן, אני נמצאת במעקב פסיכיאטרי. הייתי בטיפול פסיכודינאמי בן שנים רבות ובמספר טיפולים קבוצתיים גם הם בגישה דינאמית. העליתי בעיה אחרת, שכמובן קשורה לדיכאון, והיא שאין מי שישמע אותי והאמן לי שזו עובדה יבשה. אילו הייתי מקליטה את הדיאלוגים עם "חברותיי" (שדרך אגב, נמצאות בקשר זו עם זו ומשמיצות זו את זו באוזניי) היית מסכים איתי שאני המקשיבה והן המדברות על עצמן ושכל ניסיון שלי לדבר על עצמי נבלם בגסות. ניסיונות לחדש את הטיפול הפסיכולוגי הניבו רגרסיות למצב הדיכאוני ובעצת הפסיכולוגית המכירה אותי שנים רבות ובזמנו גם עזרה לי מאוד, היגענו לכלל החלטה משותפת שיחסית לנקודת המוצא שלי חל שיפור עצום ברמת התפקוד שלי וטיפול פסיכולוגי מיצה את עצמו. אשמח אם תתייחס לניסיונות הנואשים שלי לחפש קשר סימטרי יותר שבו גם יקשיבו לי ולא טיפול פסיכולוגי שבו אשלם תמורת הקשבה. תודה, לידיה