עצבים והריון

שלום. אני עובדת בבית ספר כמדריכה כבר שלוש שנים וזה רק בגלל שאני לא מוצאת עבודה נורמאלית אחרת, וגם כי משלמים יותר ממינימום. הבעיה היא שזאת עבדה מאוד עצבנית, מי לא יודע איזה ילדים יש לנו היום? החוצפה, הרי, עוברת כל גבול. מצד אחד זה נוח לי מאוד ליד הבית ומייד תבינו למה, וזה אמור להיות זמני, אבל חתמתי על חוזה עד סוף השנה ואני חייבת להתמודד עם המצב החדש. אני ובעלי נמצאים בטיפולי פריון כ-3 שנים. היה לי ברור שחבל לחפש עבודה רצינית ולהשקיע בה את הנשמה כש"אוטוטו יש הריון" ואז - יש לי סדר עדיפויות אחר לגמרי. אלוהים ריחם עלינו וראיתי חיובי בבדיקת הדם. אין מילים לתאר את האושר. אבל בית ספר זה מקום שאני מרגישה מאוד לא נוח ובשיעורים אני צועקת על התלמידים החצופים, אלה שמרשים לעצמם יותר מדי, ואלה שהולכים מכות (כי אסור לנו לגעת בילדים, זה נקרא התרדה מינית). הצעקות שלי לא מפחידות אותם יותר מדי אבל לי זה מקפיץ את כל הפיוזים, היחס שלהם אלי מעליב אותי כל פעם מחדש ואני מנסה איכשהו לשים את הגבולות בתחילת כל שנת לימודים כדי שיהיה יותר קל בעתיד. אתמול יצאתי משיעור וידעתי שגם לא עזרתי להם בזה שהוכחתי ילד (שנכנס לאתר פורנו, כי הוא יכנס לשם שוב בכל מקרה, מה זה משנה מה המורה אמרה, וזאת רק דוגמא אחת!) וגם הזקתי לעצמי כי כל הפחד שלי הוא להפיל את ההריון היקר הזה בגלל עצבים על איזשהם ילדים. אני מנסה לעשות הרפיות בבית כדי לכפר ולהרגע אחרי העבודה, אבל זה סתם. יש משהו שאפשר לעשות במצב הזה? תודה מראש וסליחה על האורך

סיון שלום למרות שאת כותבת שלא איכפת לך ושזו עבודה זמנית וכו', כנראה שבכל זאת את אדם מאוד איכפתי אחרת לא היית כל כך מתרגזת. אני חושב שהאחריות שאת לוקחת על הילדים איננה רק מתוך מקום של מבוגר שמגיב לחוצפה שלהם. אחרת, מה היה איכפת לך עם הילד נכנס לאתר פורנו? תצטרכי לומר לעצמך שעליך כעת להפחית את האחריות לילדים בבית הספר ולהעביר את האחריות העיקרית לתינוק שבבטן. תצטרכי לפתח אדישות כלשהי למה שקורה. אני מבין שאת חייבת להישאר הן בגלל החוזה והן בגלל המשכורת. תרגילי ההרפיה בהחלט יכולים לעזור אבל את צריכה גם להאמין במה שאת עושה ולא לתת לאירועים להפריע לך בדרכך. במידה וזה לא הולך אני מציע או לפנות לייעוץ מקצועי כדי לשפר את החוסן שלך בפני האירועים או למצוא דרך רפואית לקבל שחרור מבית הספר. יש במה שאת מתארת סיכון ממשי להריון ואין טעם להמשיך כך הלאה. בברכה ד"ר אורן קפלן