מחשבות אובדניות

אחותי הגדולה (33) סיפרה לי שיש לה תוכנית התאבדות מפורטת למקרה שתגיע למצב שתחליט שזהו-זה... התוכנית כוללת מה תעשה, היכן, איזה מכתב תשאיר, היכן תיקבר וצורת המצבה. אנחנו בקשר מצויין, ומספרות אחת לשנייה הכל. אני לא יודעת איך להתייחס לדברים - לדאוג או לא לייחס חשיבות. מצד אחד היא צעירה, היא אמרה במפורש שאין לה כוונה לבצע זאת, וכמו שהיא חושבת ומתכננת תרחישים חיוביים בעתיד, כך היא חושבת גם על הצד השני. היא גם אמרה, שאם תעשה זאת זה יהיה בעקבות אירוע קיצוני כמו מחלה קשה או תחושת בדידות/ ייאוש קשה. נראה לי גם שהתוכנית שלה לא ממש סגורה עד הסוף (לא דיברה על צוואה וחלוקת רכוש, איך תגיב המשפחה ועוד). מצד שני, זה שהיא סיפרה על זה, אולי זה רמז? ומה פתאום לחשוב בגיל 33 על מוות. לכן רציתי לדעת האם לאדם שיש לו מחשבות מוות כ"תוכנית מגירה" יש בעצם מחשבות אובדניות? ולאור הידע שלך, האם אנשים עם תוכניות כאלו נוטים לממש אותם או שמדובר במחשבות שעולות אצל רבים במהלך חייהם, וכפי שהן עולות, כך הן נעלמות. תודה.

היי איריס, לדעתי לפחות כדאי שתשתפי את ההורים שלך בעניין. אני, הייתי דואגת. עדי

היי איריס. תראי, תמיד כשמדובר במחשבות אובדניות ישנה תחושה של פחד, בהלה והרגשה ש'משהו לא בסדר' . נכון, אדם בגיל ה- 30 לא אמור לעסוק בצורה כה מוחשית במוות. אבל, כולנו באופן כזה או אחר עוסקים בו. אני חושבת שמתוך מה שתיארת, יש הרבה דברים חיוביים ועתידיים בחייה של אחותך. העיסוק במוות הוא אחת החוויות שהיא חווה וצריך לראות את כל החיים כמכלול. כמו תמיד, הכל שאלה של מינונים ופרופורציות. בקיצור, לדעתי- להתייחס בכובד ראש, להציע עזרה, טיפול ושיתוף, אבל לא להלחץ יותר מדי. אפרת

איריס שלום אם אחותך אינה משדרת מצוקה ואין לה כוונה מוצהרת להתאבד צריך להתייחס לדבריה כביטוי למשהו אחר ולא לאובדנות. יתכן שהיא דואגת או חרדה ממשהו וכתגובה לכך הכינה את תוכנית המגרה. אינני יודע מה רמת הקרבה ביניכן אבל אולי השלב הראשון הוא להרחיב את היריעה ממה שכבר נפתח. לשמוע ממה ולמה היא מודאגת עד כדי כך שתכין תוכנית מגרה להתאבדות, האם היא מכירה מישהו שהתאבד והאם היא מוכנה לפנות לטיפול פסיכולוגי. אולי שיחה כזו תוכל להבהיר יותר במה מדובר ולהרגיע הן את החרדה שלך ממה ששמעת והן את החרדה שלה שבגללה נוצר בכלל המצב הנוכחי. אם היית יכולה להתייעץ באופן דיסקרטי עם אדם קרוב שמכיר את שתיכן זה בוודאי יכול לעזור לך. את יכולה כמובן גם לומר לך באופן ישיר שזה עורר אצלך דאגה ולראות כיצד היא מגיבה לכך. בברכה ד"ר אורן קפלן

בוקר טוב. אני מוכרח להבין דבר מסויים. בכל מקום שמדברים על אותות מצוקה, או סימני התאבדות, תמיד אומרים שצריך להזהר, להודיע, להתריע, אני למשל אתמול קראתי את המכתב של איריס וחשבתי שהדבר הנכון יהיה לפנות למייד לטיפול, או להודיע מייד לגורם מיקצועי. וכשקראתי את התגובה שלך דר', וגם את התגובה של אפרת, לא הבנתי למה הכוונה? איך אפשר לדעת? מי אנחנו שנעשה את השיקול אם זה באמת ככה או רק סימן למשהו אחר? ומעניין אותי לשמוע איך לדעת באיזה צורה להגיב לאיומים כאלה? ומעניין אותי לשמוע איך אפשר 'לרכוש' את היכולת להבדיל בין מצב שהוא מצוקתי מאוד למצב שהוא כמו שאפרת אמרה 'לא להלחץ יותר מדי' תודה רבה, קובי