בעית קנאה מעצבנת

שלום, דר' קפלן. בעייתי היא כזאת: (קצת מורכב) אני סובלת מבעיה קשה של חוסר פרגון וצרות עין באחרים. איני מסוגלת לפרגן לאחרים. איני מסוגלת לשמוח באמת בשמחתם ובהצלחתם. ההיפך, לעיתים אני מייחלת לכשלונם. אני ממש מקנאה בהצלחתם של אחרים. התחושה הזאת מציקה לי עד מאוד. הייתי רוצה לשמוח באמת ובתמים בהצלחתם של אחרים, אך איני מצליחה. אני חושבת שחלק מהבעיה נובע מחוסר מיצוי עצמי. למרות שהנני בוגרת תואר ראשון (פסיכו') ותואר שני (ניהול) - אני מרגישה לא ממוצה. לא מסופקת, ולמעשה, מרגישה שלא למדתי באמת את מה שאני רוצה. הבעה היא שהסיכוי שלי ללמוד או להתקבל למה שאני רוצה הוא די נמוך כיום, וגם כמעט בלתי אפשרי (הן כלכלית, ובעיקר מבחינת תנאי הקבלה). אחרי הכל, אני כבר בת 35, בעלת משפחה וכד'. איני עובדת כבר מספר שנים, כי איני מוצאת ענין ממשי בעבודות בהן עבדתי. אילו נשאלתי כיום "מה הייתי רוצה להיות ?" הייתי משיבה ללא היסוס "רופאה". אך שוב, סיכויי להגשים משאלה זו קלושים ביותר. מאידך, גם איני מצליחה לוותר על משאלה זו. וכך, אני ממשיכה להסתובב בעולם חסרת מעש, חסרת הגשמה אישית, מיואשת מקצועית, ומלאת תסכול, ובעיקר קנאה באלו שכן מגשימים את חלומותיהם. איני מצליחה לפרגן הם, ורק מייחלת לכשלונם. מה עושים ??? מה עושים במצב שבו הגשמת המשאלה האישית רחוקה, ומאידך תחושת התסכול, והאכזבה העצמית הולכת וגוברת. וכך גם הקנאה במצליחנים למיניהם.... אנא, רעיונות, מאמרים.... ת-ו-ד-ה !!

האמת, אפשר לקנא בך, על שאת מסוגלת להודות בזה, את במקום מאוד מודע יש ככ הרבה שלא מסוגלים לפרגן ואפילו לא מודעים לכך לא כל שכן להודות בכך. האם זוהי לא התחלה?

המודעות הזאת עדיין לא עוזרת לי. לא עוזרת לי לוותר, באופן שלם, על חלום ההגשמה. ומאידך, לא עוזרת לי להגשים את עצמי. וכמו שאמרתי, בשורה התחתונה, אני לא מוגשמת ולא מסופקת, ומרגישה די "כלום" בשטח המקצועי. (שלא לומר גם חרדה מהעתיד...). אני מניחה שלעובדה זו יש חלק ניכר בקנאה ובהעדר הפרגון. אבל זה לא מסתכם רק בכך. אני כל-כך מקנאה ולא מפרגנת לאנשים מסויימים שאני ממש מעדיפה לנתק איתם קשר. כי אני מרגישה כל-כך "לא יוצלח" לידם.... לדוגמא: יש לי חברה רופאה. ממש לא הצלחתי לשמור איתה על קשר והעדפתי לנתק איתה כל קשר בגלל שהיא מצליחה, מרויחה, מתקדמת, ואני לא.... אנשים כאלה משקפים לי כמה אני "לא" והם "כן", ואני לא מסוגלת לפרגן להם, לאהוב אותם, להעריך את עצמי בסביבתם. וזה קרה עם חברים נוספים, אגב.... זה משגע אותי !

שלום אני מסכים עם דבריה של לילה שהקנאה היא מה שרואים על פני השטח אבל היא לא המקור לבעיה. את מתוסכלת כיום מאורח חייך המקצועיים ויתכן מאוד שגם זה עדיין הקליפה החיצונית של מה שמציק לך באמת מבפנים. אני חושב שכדאי לך לעשות בירור רציני מה קורה ומה היית רוצה לעשות הלאה. רכשת תארים אקדמיים ואת מרגישה שאינך ממצה את עצמך. הכמיהה להיות מה שאינך מספרת הרבה, אבל לא בהכרח על כך שהרפואה אכן מתאימה לך מבחינה אישית. זה בד"כ יותר מה שלא הישגת ואיננו אפשרי מאשר מהות הדבר עצמו. ההשכלה שלך רחבה וייחודית, למדת פסיכולוגיה וניהול וכל כך הרבה אפשרויות פתוחות בפניך. השאלה מה את מתכוונת לעשות הלאה והאם תתני לתסכול לאכול אותך מבפנים ולקלקל לך את החיים. אני מציע לך לפנות לטיפול פסיכולוגי. אם את רוצה להתמקד בהיבט המקצועי כדאי אולי לפנות לפסיכולוג תעסוקתי לאבחון רציני. בכל מקרה, ההחלטה "מה את רוצה לעשות כשתהיי גדולה" יכולה להתגלות כתהליך ארוך ולא כהחלטה מקומית ומהירה. בהנחה שתוחלת החיים כיום מעל 80 שנה והיא גדלה בערך בשנתיים בכל שנה אז יש לך עוד כ 70 שנה בממוצע לעשות עוד המון דברים. כמעט הכל פתוח בפניך, עכשיו נשאר לדעת מה באמת את רוצה ואני לא חושב שהכל יהיה קשור לפתרונות מעשיים שנמצאים בחוץ. בברכה ד"ר אורן קפלן