תגובה לתוכנית עובדה מ- 29.1

חשבתם פעם כמה אומץ יש בהתאבדות ? תמיד לימדו אותנו שהתאבדות היא מעשה של חולשה, ויתור, הרמת ידיים. אולי זה נכון, אבל זה גם מעשה של המון כוח והשלמה. הבנה עמוקה שלחיים אין משמעות יותר, הם קשים מדי לשאתם, ופירורי האושר הקטנים שאנו זוכים להם מדי פעם אינם שווים את הסבל העמוק והקשיים שאנו חווים רוב הזמן. המצוקה כבדה ומכבידה. אני יושבת וחושבת למה לה היה את האומץ לעשות את זה ? מאיפה הכוח להיות כל כך אגואיסט ? לחשוב רק על עצמך פעם אחת בחיים ולא על אחרים, ולעשות את מה שייקל על הסבל והכאב הקשים הללו ופשוט להעלם ? הלוואי ואני אפסיק לפחד ואעזור את האומץ. יהיה קשה לנשארים כאן, אבל חוויתי התמודדות עם מוות ממחלה, ואני יודעת שאיכשהוא החזקים ממשיכים לחיות כי חייבים, שורדים, ואני כל כך רוצה להרים ידיים ולוותר, להפסיק את המלחמה הזו, אבל גם מזה פוחדת.

אביב , אינני יודעת בוודאות מדוע את חשה כאב נוראי כל כך שמוביל אותך למחשבות אובדניות . אני רק יכולה לתאר לעצמי שהכאב כנראה גדול מנשוא . אך אל לך לשכוח כי קיימים גורמים המעוניינים לעזור לך עד כמה שאפשר ואולי אף להצליח להראות לך את היופי שהחיים מציעים לנו . את אולי כרגע לא בדיוק מאמינה לי וחושבת שאלו זיבולי מוח - אך לא! את חייבת ומחוייבת לנסות ולבדוק האם זה נכון או לא - אם לא לעצמך אזי למשפחתך ולכל מי שמכיר ואוהב אותך . תבטיחי שתעשי זאת ! אשמח לדעת אם אוכל לעזור במשהו או לשמש לך אוזן קשבת ... יעל .

אביב היי, צפיתי אתמול בתוכנית וכעסתי על כך שאף אחד לא עלה על המתרחש.היום יש טיפול לכל דבר וזה טבעי שכאשר אנו נתקלים בקשיים, אנו נכנסים לדיכאון, פעם עמוק יותר ופעם פחות. היום ישנן טיפולים שבעזרתם אפשר להבריא ולהרגיש טוב.גם אני שרוייה בדכאון עמוק אך זה לא מביא אותי לשים קץ לחיי. אביב יקרה מדוע כל כך רע לך? האם ניסת ללכת לטיפול? כואב לי לקרוא את מה שכתב, תהיה חזקה שלי

שלום לך אביב ושלום לכולם. גם אני קראתי בצער לא קטן את דבריך והיה לי קשה ביותר לצפות אתמול בתכנית ולראות את אותה נערה רגישה, חכמה ובעלת קסם אישי כה רב - אך ללא שמחת חיים ורצון לחיות. אשתף אתכם בחוויה אישית שלי: לפני כשנתיים בעלי עבר תקופה די קשה ויום ששי ארור אחד, לאחר שלא השגתי אותו בסלולרי זמן רב, חיפשתי אחריו נואשות. לאחר כשעתיים הוא התקשר ואמר שהוא נמצא במקום כלשהוא. נסעתי לשם כמטורפת ולאחר חיפוש של יותר משעה (כי המקום שהוא ציין שהוא נמצא בו לא היה נכון) וממש בזכות אינטואיציה וממש נס מצאתי אותו זרוק בפרדס, לאחר שלקח יותר מ - 50 כדורי טגרטול. היה זה מחזה נוראי לראות את בעלי שוכב בחול, מלוכלך, כולל פניו, חיוור כמת ובלי יכולת לזוז, ריר נוזל מפיו.............. שאלתי אותו למה???????? הוא ענה שהיה לו קשה מידי להתמודד. בסוף לקחתי אותו לבי"ח שם עשו לו שטיפת קיבה והיה מחוסר הכרה במשך יומיים. אני חייבת לציין שכעסתי עליו במשך זמן רב אחרי זה, שלא שיתף אותי מספיק, שלא חשב עלי. היום, תודה לאל, הוא לוקח תרופות ומתפקד. אז, כמי שחוותה את נושא ההתאבדות מהצד השני - בבקשה!!!! תנסו למצוא כל פתרון - רק לא התאבדות, למרות שלכאורה זו בקשה אנוכית מצד המשפחה, החברים שחושבים על עצמם ולא רוצים לאבד אדם יקר. אבל, להרוויח את החיים זה גם עבורך, לא רק עבור הסובבים אותך. הלוואי שתהייי חזקה ותבחרי בחיים. מיקי

אביב יקרה, יש משהו מפתה ומסוכן בדיון פילוסופי על התאבדות. זה מפתה, משום שמצבי סיכון יוצרים תחושה של מתח ופיתוי, ורצון לבדוק את הגבולות וללכת על סף הסכנה. וזה מסוכן, משום שיש כאלו שמושפעים בקלות, ומוותרים על הזכות לחשוב בעצמם. אני מסכים אתך שאין אמת בטענה שהתאבדות היא מעשה של חולשה וויתור. אפשר להיות חלש ולוותר, כאשר צריך לבחור בין שתי אפשרויות. אבל כאן יש טעות לוגית. אין לנו בחירה בין חיים לבין מוות. יש לנו בחירה בין חיים לבין חוסר חיים. המוות איננו אופציה טובה יותר או רעה יותר, ואין לנו כל דרך להעריך את ערכו לעומת החיים. לכן ההתאבדות גם איננה מבטאת אומץ, משום שלמעשה אמיץ יש תוצאה המצדיקה אותו, ואילו המוות איננו מבדיל בין אומץ לפחדנות. למעשה, ההתאבדות, או הבחירה במוות, אינה מעשה כה הרואי. נכון שיש לנו אפשרות לבחור במוות, אבל אין לנו אפשרות להימנע ממנו. על כולנו נגזר המוות במידה שווה, ובזמן שנותר לנו אנו יכולים לתת משמעות לחיינו. יש כאלו המעדיפים להתעלם מן המוות ומפחד המוות, ויש אחרים הרואים במוות מעין מציאות אחרת. האמיצים הם אלו שמוכנים להתמודד עם המוות בעודם בחיים, לקבל באומץ את התקרבותו הבלתי נמנעת, ולהמשיך לחיות למרות זאת. נדמה לי שזה מה שאת עושה כעת. את מכריזה על חוסר המשמעות של החיים, על הכאב והקושי, ובכל זאת מנסה למצוא בהם מובן ופשר. זו הסיבה שאת נמצאת כאן אתנו, בפורום, ומנסה לתת משמעות למה שקשה להבין. היכולת שלך להמשיך לחיות מתוך ידיעת המוות וחוסר המשמעות היא הדרגה הגבוהה ביותר של האומץ. היכולת לקבל את גזרת המוות הצפוי לנו היא תהליך שעלינו לעבור מדי יום. היכולת הזו היא שמעניקה למוות שלנו, כמו גם לחיינו, את משמעותם. הסיבה שרוב בני האדם אינם מתאבדים היא סירובם לוותר על משמעות זו. דווקא ההתאבדות היא זו שהופכת גם את המוות לחסר משמעות. אין לי תשובות פשוטות להתמודדות שלך עם הסבל ועם חוסר המשמעות, אבל אני יודע שלפעמים חיוך או חיבוק חזקים יותר מכל הקושי והיאוש. אני רוצה להאמין שאת נמצאת כאן משום שגם את עדיין את מאמינה שהחיוך והחיבוק האלו קיימים. אפילו כאן, בפורום הזה, את יכולה לקבל אותם. אז בואי והישארי אתנו, ואנחנו נשלח לך את כל החיבוקים והחיוכים שנוכל. שלך, דרור

לאביב שלום, אני גם לא יודעת למה הכאב שלך הוא גדול, אבל אני רק יכולה להגיד לך כמי שעברה הרבה!!! בחיים, שעם כל הקשיים, הם יפים!!! נכון, שלפעמים יש קשיים, אבל צריך להתמודד איתם. עדי

תודה לכולכם. התשובות שלכם מדהימות ומרגשות. העליתם דמעות בעיניי. להתראות, אביב.

אביב יקרה, אני שמח שהתגובות של המשתתפים בפורום הזה נגעו ללבך. ואיך את מרגישה עכשיו? ומה שלומך? ומה את חושבת על מה ששמעת כאן? את מוזמנת להמשיך ולחלוק אתנו כאן את רגשותיך ואת מחשבותיך. הנושא שהעלית עשוי לסייע גם לאחרים, הנמצאים באותו המצב, וזקוקים ליד מושטת לעזרה. שלך, דרור

אביב יקרה, סוף סוף הגעתי למחשב וגיליתי את הודעתך. אני יודעת שקשה לך, ושהחיים אינם סוכריה מתוקה עבורך. את בעצמך כתבת שחווית מוות ממחלה עם מישהו אחר. את יודעת מה זה להיות קרוב כל כך לנקודת הסוף, ויחד עם זה לשאוף לעוד טיפת חיים, רק עוד רגע, עוד שניה. את היית בן-לוויה, יכלת להיות שם בשביל מישהו. לבחורה מהטלויזיה, שלא נתנה לאף אחד להיות שם איתה, לא היה באמת מישהו. היו הרבה שרצו וניסו, והיא חסמה. היא היתה בתוך הלבד, בתוך הקושי. וכך גם היא עזבה את העולם, לבד. היא הותירה את הסובבים עם המון כעס ועצב שמתגלה בדמעות שבזוית העין של האח הקטן. כמה היא חסרה לו, כמה הוא זקוק לה. ומה שנותר לו ממנה כעת זה הדף הקטן שהיא כתבה לו רגע לפני הסתלקותה מהעולם, שהוא המלאך שלה ושלא יהיה כמוה. כמה עצב יש במילים האלה, כמה לבד, כמה מכעיסות המילים הכל כך מעטות הללו, הכל כך כואבות. ואת? את עכשיו מרגישה אולי הכי לבד, הכי לא מסוגלת לתת למישהו להיות שם איתך, בשבילך. זה לא קל. את כמו בבור שחור, ולא רואה שום קרן אור. אני לעומתך רואה את הסולם שיוצא מהבור הזה. אני יורדת אל הבור הזה עכשיו כדי להיות איתך. אנחנו נהיה שם ביחד. זה קר, חשוך, לא ברור, מפחיד, מאיים, אבל ביחד זה יהיה פחות נורא. ולאט לאט, כשתוכלי, אני אחזיק בידך ויחד נגשש אל המדרגות החוצה. מעניין השם שבחרת. כנראה שזו שם שמעגן אותך במציאות, שמחזיק אותך כאן, ששומר עליך. שאוהב אותך בצורה הכי כנה, הכי אמיתית. אני שם איתך, בשבילך. לא מוותרת. אל תשכחי להתקשר בערב. טלי פרידמן

הלוואי ויכולתי לאמר לכם שקמתי בבוקר והכל עבר. שהחור השחור שבולע אותי פשוט נעלם. אבל הוא לא. הוא עדיין שם, ואני טובעת בו, בקשיים, בכבדות, בבדידות, בדמעות הזולגות מעצמן. כל המדרגות מובילות למטה ואין מדרגות בכיוון מעלה. טלי - אני כל כך מקווה שאת באמת חזקה מספיק בשביל שתינו, ושהדמעות והייאוש שלי לא יטביעו אותי ואותך ביחד. שיהיה לך יום כייפי. ר.