תגידו איך נראה החדר של המטפל שלכם?

שלי עם חלון גדול גדול (כזה של "סלון" בדירה עירונית סטנדרטית )אך מכוסה כולו בוילון לבן(חצי שקוף),שמאפשר חדירה של אור אבל בתכלס נראה כמו מסך לבן שיוצר אצלי תחושות שליליות של אטימות ובידוד מה שכל כך יפה בחלון/פתח היא התנועה הכפולה מהחוץ אל הפנים ולהפך.שהוא"צופה אל" ומצד שני "מכניס" פנימה ,מה שגורם להרחבת החלל הפנימי אלא אם כן רוצים להסתיר ולמנוע תנועה זו מול הבית שוכן בית דירות נוסף דברתי על זה עם הפסיכוטרפסטית, שטוענת שמטרת הוילון "להגן" עלי(שינוי קל מהמילה מסתיר..:) באותו רגע חשבתי לעצמי למה לא בחרתי לי מקום טיפול באיזה מושב עם גינה או בית דירות בקומה גבוהה שמאפשר פתיחת חלון ותחושה נעימה יותר ולא אטומה החדר עצמו נראה כמו חדר טיפולים עם ריהוט מינמלי פונקציונלי הכרחי.. כך שמי שצופה מבחוץ יבחין שלא מדובר בשיחה נורמלית בסלון הביתי.. כך שאי אפשר ל"הסוות" את המפגש כמפגש בין 2 מכרים אם פותחים את החלון זה די פתטי לטעמי כמובן שמקום שאמור להגן עליך מסתיר אותך סביר להניח שתגובותי קשורות לחוויות שלי מהחיים, ול"אני" שאני מביאה לטיפול ואולי להתנגדות שלי..וכו (במפגשים מעל שנה) ובכל אופן אשמח לשמוע איך זה אצלכם.. תודה

כי החדר של המטפל שלי נראה כמו מרפאה של אורטופד. חדר המתנה- חדר טיפול, ארון תרופות גדול מאחוריו (סגור, סגור) שולחן מפריד בינינו (רוב הזמן..) מיני מקרר צמוד לקיר. והכי ביתי - דיפלומות על הקיר של ביה"ס לרפואה, החוג לפסיכותרפיה וכד'. מה שהורס אותי הוא 2 תמונות בחדר המתנה- אחת של בחורה חצי עירומה שהחצאית שלה מתנפנפת וכל ה... שלה בחוץ (כן, כן, רואים) וממולה תמונת דיוקן של פרויד (לשמירה על איזון). ובנוסף לכל, זה נמצא בבית רופאים, כך שאין שום ספק שמי שנכנס לשם זקוק לטיפול כלשהו.... אפרת.

מענין בדיוק חשבתי על כך לפני כמה ימים.. אצל הפסיכולוגית שאני הולכת אליה, החדר נראה חביב הוא קטן מעט אך יש בו תמונה של ון גוך על הקיר בצד יש שולחן עם עציץ קטן. החלון הוא די קטן אך לי המקום נראה תמיד קודר משום מה..... הפסיכולוגית שלי ישובת על כורסה שגבוהה מהס]ה שאני יושבת עליה זה הפריע לי מאוד וחשבתי שאני יתרגל אבל כל הזמן פער הגובה מפריע לי מאד אני מרגישה שזה נותן לי תחושה של חולשה היא מעלי........ הייתי מרגישה נוח יותר לו היה שוויון ז"א אני הייתי יושבת מולה על כורסה או כסא בגובה שלה. וכן לי מפריע חבילת הטישיים שיצבת לצידי על השולחן הקטן שבצד, אני מרגישה שזה כאלו הזמנה לבכי וזה מרגיז אותי מאד בהתחלה ההערתיי על כך הערות כגון האם אנשי מצוננים בקיץ וכד' ? ו עכשיו קצת התרגלתי לזה אבל אני מריגשה שהחפיסה צריכה להיות באיזה שהו מקום למקרה הצורך אבל לא מתחת לאף שלי.

אני חושבת שהפרט שכן משמעותי הוא אם המטפל יושב מעבר לשולחן כתיבה. בעיניי זה מסמל חוסר בטחון עצמי שלו לעומת הגישה הבלתי אמצעית. נדמה לי שצורת ישיבה זאת גם פחות רווחת היום.

גם אני חשבתי שחדר מואר ונעים ויפה עם קצת ירוק, וריח פרחים, ופרפר או שניים שמרפרפים ברקע ואפשר ציפור או שניים הינו אידאל. ואני גם חושבת שהסביבה משפיעה עלינו - אם יש אויר צח או אין, אם יש תחושה של חיים, או תחושה של משהו חנוק. אם יש תמונות נאות על הקירות, והכורסה נוחה, או שלא... כן, חשבתי על זה, אבל אני גם יודעת שבסופו של דבר הרגשות שמתקשרים לחדר, לא קשורים הרבה למראה שלו, אלא לאופי הטיפול עצמו ולקשר שנוצר. אפשר לדמיין את החדר הכי נעים ומזמין בהתאם להעדפות אישיות, אבל אם הטיפול לא באמת נוגע, אין מה לעשות עם כל הסביבה הנחמדה הזאת. אני גם חושבת שמשהו מהאדם משתקף בחדר שהוא יוצר, ושוהה בו שעות רבות. מבחינה זאת דווקא אפשר לקבל הרגשה לגבי המטפל מהחדר.

לכל הכותבים שלום מעניין איך נראה החדר שלנו כאן בפורום בעיניים של מישהו חדש ובעיניים של מבקרים קבועים. אמנם זה לא חדר טיפולים אבל בכל זאת משהו בעיצוב משרה גם אוירה. אני מתאר לעצמי שכמו בחדר הטיפול, כאשר נכנסים אל התוכן של הדברים המראה החיצוני נשכח מעט, אבל אין ספק שיש לו השפעה כלשהי. בברכה ד"ר אורן קפלן

ואנשים לא באים ומלכלכים המצב נראה קצת יותר טוב :)

החדר שלנו נראה בדמיון שלי תמיד שונה ממה שהוא באמת. כנראה שההרגשה נשארת גם אחרי שהחדר פיזית נעלם. (זמנית) יש בחדר המון המון חלונות והרבה אור אבל טבעי ועדין, עם וילונות שדווקא כן נותנים תחושה של הגנה מהעולם. אין טישו על השולחן לשימחתי הרבה, יש שעון דו כיווני שנמצא במקום המושלם כך שאם מישהו מציץ בשעון, השני לא שם לב... תמיד יש פרחים, הפלאפון תמיד מכובה, תמיד יש שקט מרגיע, תמיד נעים בפנים - בלי קשר למה שקורה בחוץ, והכל נמצא בקומה האחרונה, גם כן, רחוק מכל העולם שלמטה. כאילו יושבים על איזה ענן רך, ואחר כך יוצאים החוצה והכל כבר פחות נורא. יש שם תקרה מיוחדת. מה שאני לא אומרת שם, היא לא נופלת... הכיסאות נוחים וקצת מתנדנדים, כמו עריסה, ומותר לקרב אותם קצת אם ממש בא. מן קליניקת חלומות שכזאת... אני חושבת שזה כמו שאוהבים אישה, אז גם הכאילו חסרונות הפיזים שלה נהיים יפים, כי מה שחשוב זה הקשר שנהיה והסיבה למפגש בחדר והרצון המשותף שזה יעבוד. במצב כזה נראה לי די משעשעת התמונה של פרויד מול הבחורה הערומה...

זה קצת מוזר, יש בדירה הזאת סלון, ואנחנו יושבות בחדר שיש בו מן סלון ישן כזה, עם ספה גדולה (שאף פעם לא ישבתי עליה), ושתי כורסאות זהות ובינהן שולחן קטן עם ממחטות - לעדתי הכרחי... :) האוירה די נעימה, ביתית כזאת, האמת שגם המטפלת שלי היא ביתית כזאת - משפחתית ואכפתית מאד. מקווה שגם אתם מרגישים כך, לי היא ממלאת חלל מאד גדול - ועוזרת לי המון.. ואני אצלה כבר שנה וחצי. לפניה הייתי אצל פסיכולוגית מעצבנת שהרגשתי שהיא נרדמת כשאני מדברת איתה... אז אם לא טוב לכם, תעזבו!! ותמצאו מטפל/ת שיתאים לכם יותר... בהצלחה :)