אומרים שיהיה טוב

שלום קוראים לי אבי ,אני בן 26 פעם ראשונה בפורום כלשהו לצערי לוקח כדורים אפקסור (ששמו השתנה לוונלה) וקלופיקסול. כבר לקחתי הרבה סוגי כדורים משנת97 ,וזה הרבה זמן. אין לי עם מי לדבר היום מכיוון שאני נמצא ברשימת המתנה לפסיכולוג או עובד סוציאלי. בבית אין עם מי לדבר ואף אחד לא מבין. שבוע שעבר עזבתי שוב עבודה. נכנסתי ויצאתי מהרבה מקומות עבודה ולימודים. פשוט לא מסתדר .מרגיש רע ובמצב רוח רע רוב הזמן שלא נותן הזדמנות להתמודד עם הקושי בחיים האלו. לא יודע מה יהיה איתי. כל כך הרבה שנים,לא יודע מהיכן לשאוב כח ומוטיבציה לקום ולהמשיך. אני מתבייש בגיל 26 שאני מרגיש רע וקשה לי לעצור את הדמעות אחרי יום עבודה או לימודים או עכשיו,מול מסך המחשב. 7 שנים אני מחפש את עצמי,אני מסתכל אחורה ויודע שלא עשיתי מספיק כדי לצאת מהמצב הזה. היום אני מבין את הבעיות שלי יותר מבעבר,אבל לא יודע איך לפתור אותן. בעבר היו לי תקופות הרבה יותר קשות עד כדי מחשבות אובדניות. יש לי חלומות לעתיד שרק הולכים ומתרחקים. מעולם לא היתה לי חברה וגם לא מצפה שתהיה לי. אני מקווה שאני לא מייאש פה אף אחד,זאת לא המטרה. מחפש קצת עידוד תודה

לא מאמינה! כתבתי לך הודעה ארוכה, מושקעת, ומעודדת בטירוף והיא נמחקה לי ברגע של הקלדה עיוורת! טוב אז ככה. אני אתמצת לטובת הכלל. 1. אתה מחפש שינוי. אתה אקטיבי. זה הדבר הכי חשוב כדי למצוא את השינוי המיוחל. 2. אתה זקוק למישהו שיאמין בך, ויעזור לך להאמין וללכת הלאה בדרך שתהיה לך טובה. רשימת המתנה הינה דבר מבאס, אבל כשהיא תסתיים תקבל טיפול. אני מקווה שהוא יהיה טיפול טוב עבורך! 3. אם אני יכולה להציע לך עיצה אחת - sunscreen would be it! לא, סתם. אני רק מנסה לבדר אותך. העיצה שלי היא לנסות לבצע ולהגשים מטרות מאד מאד קטנות. אחרת - אנו נכשלים שוב ושוב. צעדים קטנים אך בטוחים. לקראת מה? אתה צריך למצוא לקראת מה. מה הדבר שבכל זאת, יכול לגרום לך לתקתק. מה בכל זאת, בכל החיים שנראים אפורים ומדכאים וריקים ודלים וחסרי תקווה (היי היי אל תתייאש, המשפט הולך בכלל לכיוון אחר!) מה בכל זאת יכול לגרום לך לחייך. איפה אתה רואה את עצמך יותר שמח. בקיצור, למרות שאני לא רוצה לדכא אותך, לפעמים שווה לחשוב שנייה - למה אנחנו חיים. מה היית רוצה. אם היו ניתנים לך חיים מהתחלה (לך, כן, לא לאיזו דמות דמיונית. בכל זאת דמיין את עצמך) מה היית שם בהם? 4. להתפלל ולדבר עם האלים על כל מיני דברים. אם אתה מאמין באל אחד, גם טוב. אם לא, אז האלים היווניים סטייל טרגדיות יווניות זה אחלה. הם אמנם קצת מענישנים, אבל בכל זאת, לרב הם גם מחנכים אותך ומראים לך את דרך הישר. ותוכל גם להרגיש כמו אדיפוס, עוד לפני שהומצא התסביך. 5. אתה בן 26, וזה מרגיש לך עכשיו זקן כל כך. והחיים נמצאים במקום אחר, לא אצלך. אבל אני בת 29, ואני יודעת, שאחרי עשור שבו הייתי חולה למדי - ניתוחים וכדומה, תרופות ובדיקות וייאוש מוחלט שהצטבר והצטבר (כי השינוי לא הגיע) לפני חצי שנה עברתי טיפולים שגרמו לי פשוט לשיפור מדהים והיום אני קוראת לעצמי "בריאה". כמובן, לא לגמרי בריאה. כי בריאות אמיתית היא להיות שמח, וזה לא תמיד כל כך קל. אבל כמו שאומרים - under construction. לסיכום: אל ייאוש! (ויש גם כזה ספר, ספר מעולה אגב. לא מה שאתם חושבים). ותמשיך לחפש. בסוף תמצא. ומהו סוף? מהי התחלה? מהו זמן בכלל? כולנו רק מצמוץ בזמן. תחשוב גלקסיות ותרגיש כמה שהכל שטותי.

תודה לילה

אני די מבינה אותך. עצתי לך היא כזאת: נסה למצא בכל רגע שבו אתה מרגיש רע משהוא חיובי להאחז בו, משהוא שייתן לך כוחות ויעזור לך להעלות חיוך על הפנים. תתאמץ למצוא דבר שייתן לך תקווה (כל דבר ולו הקטן ביותר). והכי חשוב כל מה שאתה עושה, עשה בשבילך - ורק בשבילך- כי מה שבא מרצונך הפנימי ימשך הרבה זמן. (אולי עד עכשיו לא עשית מה שרצית באמת בתוך תוכך). החיים הם אתגר אבל תפיק לקחים מהעבר ותצעד לעתיד עם הרבה תקווה כי בלי תקווה קשה לשרוד בחיים האלו.

תודה טליה

ובאמת יכול להיות יותר טוב! אני מזדהה איתך לחלוטין , אני בת 25 גם לי מעולם לא היה חבר ולי כבר אין שום חלומות . אחרי 3 שנים שכימעט ולא עבדתי , כי לא הייתי מסוגלת, וגם לא למדתי התחלתי ללכת לטיפול ואומנם אני רק בהתחלה , אבל כבר אני מרגישה הרבה יותר טוב . והביטחון שלי הולך ומתחזק. זה אולי ישמע קטשי ומעצבן , אבל , אתה צריך לאסוף את הכוחות שנישארו לך לקראת הטיפול , גם אם יקח עוד זמן עד שתתחיל ואתה תיראה אך שהכל משתנה . דוקטור קפלן רשם לי פעם שהמעבר מיאוש ודיכאון לתיקווה ואופטימיות יכול להיתרחש נורא מהר וזה נכון . שיהיה לך רק טוב והצלחה בהמשך

אבי שלום בסך הכל נימת הכתיבה של אופטימית: אומרים שיהיה טוב. אם הרוב אומר, אז אולי כך גם יהיה. אתה לוקח טיפול תרופתי ובקרוב אני מקווה שתתחיל גם פסיכותרפיה. הבושה במצבך היא חלק מהסימפטומים של הבעיות מהם אתה סובל, ובאופן מעגלי, כאשר מצבך ישתפר, גם הבושה תתחיל להיעלם. אין כל סיבה לבושה. יש תקופות לא טובות בחיים, וכנראה שהתקופה הנוכחית לא טובה כבר זמן רב. פתרונות של מצבים כאלה לוקחים זמן וחשוב שתיכנס לתוך תהליך טיפולי שיש בו מרחב זמן פתוח כדי להתמודד עם מה שקורה לך ולעשות את השינוי הנדרש לטווח הארוך. במקביל כנראה שיהיה צורך לטפל גם בסביבה שבה אתה חי כיוון שמצב בו אין עם מי לדבר בבית אינו טוב לאף אחד ותמיכה חברתית היא דבר בסיסי מאוד כדי להגיע להישגים טיפוליים. בברכה ד"ר אורן קפלן