מחשבה ב'.

המשך למחשבה מהלילה הקודם... ובכן מה שהביא אותי לכתוב את דבריי הייתה אותה הודעה של אותה אחת שכרגע אין לה בעצם בעייה מהותית עם חייה נהפוך הוא הכל טוב, אבל חוששת מה יהיה אם וכאשר........ אז מדוע פשוט לא להמתין להגיע לגשר ואז לחצות אותו. זה התקשר לי למה שנראה כאופנה טיפולית, לכך שהיום נראה כי אם אינך נמצא בטיפול אתה ממש צריך לחפש בתוך עצמך סיבות להגיע אליו.(אוליי רק אז תהיה נורמאלי....). אין ספק שאותה אחת כרגע לא נמצאת במצוקה, אם כי ברור גם שישנה בעייה. אבל למה לדאוג לצרת המחר? מישהי כאן כתבה לי משפט יפה, תני למחר לדאוג לעצמו. לילה טוב.

אולי זה מה שנקרא חרדה קיומית שטבועה בכולנו מה לעשות. גם אנשים שמצבים הכלכלי שפיר, הבריאות תקינה וכו' וכו' קיימת בהם החרדה הזאת. זו נורמלי וטבעי לחלוטין מפני ששום דבר לא קבוע וממשי בחיינו, אפילו החיים שלנו הם מתנה זמנית. כל אחד מפחד מזה שיום אחד הוא לא יהיה מי שהוא, את יודעת, פיטורין לא צפויים, מחלה לא צפויה וכדומה. אי אפשר "לכעוס" על אנשים שקיימת בהם החרדה הקיומית וזה אך טבעי. אני בטוחה שאם מישהו יבטיח לנו שמצבנו הכלכלי יהיה מצויין, בריאותינו הנפשית והפיסית תשאר כך עד ליום מותנו - לא נדאג למחר - וזה אף לא יעבור במחשבה. אני זוכרת שכאשר עבדתי במקום בו נחשבתי עובדת כ"א וזה היה במשך 10 שנים, מה שאומר שאני נחשבת עובדת זמנית, תמיד התהלכתי בחרדה מתמדת, למרות שידעתי שעבודתי נחוצה מאוד ולא יפטרו אותי, לא היה לי רגע דל של מנוחה ורגיעה.זה לא היה קורה אילולא הייתי עובדת קבועה. והנה לאחר 10 שנים פוטרתי עקב קיצוצים. למחשבות שלי הרעות כן היתה הצדקה. מה שאני מנסה להגיד, שהחיים שלנו זמניים, לא קבועים וכל הזמן משתנים עקב מאורעות בלתי צפויים. זה אך נורמלי שאנשים שלכאורה יש להם "הכל" יהיו מוטרדים מהמחר. טוב - זה גם סוג של מחשבה שעברה בי. המון בריאות ורגיעה אריאלה

אריאלה יקרה תודה על תגובתך ברור שאת צודקת להיות מוטרדים מה יותר טריוויאלי מזה מי לא דואג מיום המחר אבל מכאן ועד ל לפנות היום לטיפול כדי לטפל בצרה שאוליי תצוץ מחר בזמן שגם בטיפול עצמו יכולות לצוץ צרות משלו זו הנקודה שאליה כיוונתי וזהו ההבדל, כי צריך לקחת בחשבון כשפונים לטיפול שגם פה תיתכנה בעיות כך שאם כרגע אין לך מצוקות מסויימות למה לא לחכות עם זה.

ש. שלום אולי זה שאלה של סגנון ותיזמון. יש אנשים שיפנו לטיפול פסיכולוגי רק אם יש בעיה חמורה שכבר לא יכולה יותר לחכות. אחרים תופסים את הטיפול כחוויה אישית ומסע אותו הם רוצים לעבור בלי קשר לבעיה ספציפית. זה גם תלוי בעיתוי של הפניה במהלך החיים, יש תקופות שמזמינות יותר התעסקות פנימית, יש תקופות בהם אנשים לא רוצים לעסוק בעצמם גם אם הם צריכים. בקיצור, סיבת הפניה לטיפול איננה אוניברסלית ולכל אחד מערכת שיקולים משל עצמו. אני סבור שתמיד יש מידה מסוימת של מצוקה בעת הפניה, אני לא מכיר אף אחד שפנה כי היה מאושר מדי. ובכל זאת, יש אנשים שיכולים לתת למחר לדאוג לעצמו. יש כאלה שלא סומכים עליו, ואז הם מודאגים היום מה יקרה אם המחר יהיה חסר כוחות לעשות את העבודה. זה הופך מן הסתם את הבעיה מהמחר אל היום ואל החיים בכלל. בברכה ד"ר אורן קפלן

תודה.