דחיינות כרונית ודיכאון

שלום יש לי בעיה סבוכה וקשה, לכן ההודעה תהיה ארוכה, אך אודה על הסבלנות ועל המענה לבעייתי. אני בת 28. מזה כחמש שנים סובלת מכאב כרוני בבטן כתוצאה ממחלה שהיא פשוטה בדר"כ אך כתוצאה מהזנחה ורגישות יתר התפתחה למצב נורא. מזה כשנה אני מטופלת בסרוקסט שגורם לי לתופעות לוואי רבות -עייפות מטורפת, השמנה של 15 קילו, אפטיה טוטאלית, ולטווח ארוך פגיעה בבטן הרגישה שלי(כי הוא לא מתאים לעיכול בבטן רגישה). בטווח הקצר הסיבה שאני ממשיכה לקחת אותו היא כי הוא מאלחש לי את הכאבים ברמה ששום כדור אחר לא הצליח ובזכות זה אני עוד מתפקדת. חוויתי אכזבה אישית מעצמי לפני כשש וחצי שנים, כאשר כתוצאה מעצלנות תהומית לא השקעתי במבחנים שונים ובגללם לא הצלחתי להתקבל לחוג הלימודים שהשתוקקתי אליו. חזרתי שוב על המבחנים הללו שנה לאחר מכן ושוב בתקופה שהייתי אמורה להשקיע בהם, ברחתי לשינה ובילויים. כמו ילדה קטנה. מאז היתה לי תקופה קשה של התפרצות המחלה הכרונית שלי בבטן, בעקבותיה ובעקבות המצב הנפשי גם דיכאון. אך למרות כל זה, הייתי ועדיין אני עצמאית כלכלית במשך השנים הללו, שוכרת דירה ועובדת במשרה מלאה. לפני כשנתיים אף חזרתי לאקדמיה, והתחלתי בלימודים לתואר ראשון במקצוע שהוא פשרה איומה מבחינתי, ולו רק בשביל לסיים תואר ראשון ולא להרגיש שאני הולכת לגמרי לאיבוד. היום מצבי הוא כזה, אני שמנה, חסרת חיים, עדיין עובדת בעבודה שלי שאותה אני אוהבת(אך היא אינה מהווה קריירה). אני ממשיכה להזניח את בריאותי שהולכת ומתדרדרת ורק בזכות הסרוקסט אני מחזיקה מעמד. בשנתיים הללו שנרשמתי ללימודים כמעט ולא הגעתי לשיעורים, אך מאחר ותחום הלימודים שבחרתי הוא קל יחסית והומני (שזו הנטייה שלי) אני מגיעה רק למבחנים ומוציאה ציונים טובים (ממוצע 90). פניתי לטיפול פסיכולוגי כתוצאה מהזילזול שלי בעצמי. מכך שאני הורסת את עצמי במו ידיי. בעבר, בצבא, הייתי מאוד מוצלחת מאו דשאפתנית. אך גם שם כשהמצב הגיע לדברים האפורים, לעשייה היומיומית המשעממת במזל רב והרבה תיחכום הצלחתי להימלט ממטלות משמימות. מה גם שהשפעת הסרוקסט שמעייף לא היתה קיימת. הייתי בטיפול פסיכולוגי שסיימתי לפני חודשיים. הטיפול נמשך במשך חצי שנה פעמיים בשבוע לערך. לא רק שהטיפול לא עזר. נשאבתי כל כולי לטיפול והוא החליף את החיים שלי, פשוט ברחתי מהחיים לטיפול. הייתי מדוכאת יותר מעכשיו, נקשרתי מאוד למטפל, ונכנסתי לסחרחרה רגשית מהקשר הטיפולי. פניתי על מנת לטפל בדחיינות שלי, ובהזנחה הבריאותית שלי ויצא שהפכתי שבר כלי. הבעיה היא שבכל שנה אני נרשמת להמון קורסים ואין לי כח להגיע אליהם או להשקיע. ככה יוצא שמקום לסיים כבר יותר ממחצית שעות הלימוד לתואר (120) סיימתי רק 35! אני יודעת שתמיד הייתי סטודנטית חופשייה כבר מכיתה א' אבל עכשיו זה עוד יותר חמור, גם בגלל שזה חוג לימודם שאני סתם עושה אותו בלי מטרה שמעניינת אותי.נוסף על כך, אני כועסת על עצמי, על העצלנות שהפכה לחלק ממני. תמיד הייתי עייפה יותר מאחרים ולא ממש טיפוס פיזי. אבל כעת זה נורא. בניתי לי הרגלים איומים שתמיד היו שם ועכשיו הפכו לחלק אישיותי ממני. אני לא מצליחה לעמוד בדיאטה שנגזרה עליי בשל מצבי הבריאותי ואחת כמה וכמה בדיאטת הרזייה. אני תמיד מתמלאת אופטימיות ורצון לשנות, לעמוד במטלות ותמיד רובן לא מתמלאות ונדחות עד אין קץ. המצב החברתי גרוע ביותר. אין לי רצון לצאת עם בנים בגלל ההשמנה שלי. ולחברות פשוט אין לי כח. זה הורס אותי. קראתי ספרים, הבטחתי לעצמי ולכל העולם הבטחות, הייתי בטיפול פסיכולוגי. מה עוד? תודה טלי

לדעתי את מייחסת לסרוקסט תכונות והשפעות שלא בהכרח שייכות לה. אפאתיה למשל, שבקלות יכולה להיגרם על ידי מצבך כפי שתיארת אותו, ולעניות דעתי אין לה שום קשר לסרוקסט. במצב כזה קשה להפריד בין השפעות התרופה לבין מה שנובע מהמצב. לדעתי. ושאלה: עלה בדעתך שמא את בעצם נהנית מן המצב הזה שלך? בוחרת בו? שיש לך גם יתרונות ממנו? שאלה אחרונה: איך הצלחת בכל זאת לצאת מהסיחרור הזה של הטיפול הזה שהיית בו?

ראשית הכל יכול להיות ויכול להיות שהאפתיה היא מהמצב ולא מהסרוקסט. אבל זה לא סביר. הסרוקסט משפיע עליי בצורה חיובית מבחינת אילחוש הכאבים, הוא גורם לי פיזית לעייפות. לא העייפות הנפשית שאני מכירה מזה שנים. אלא פיזית. שנית אני כבר חמש שנים בשיכאון, אבל רק שנה וחצי אפטית מאז תחילת הטיפול בסרוקסט. לשאלתך השנייה, אכן אני מרוויחה המון מההתנהגות שלי. יש משהו מאוד כייפי לא להיות מחוייבת לכלום. לא לדחות סיפוקים, להתחמק ממחוייבויות -זה במישור המיידי. אבל ברובד העמוק יותר- זו התנהגות הרסנית. אני גם חושבת שזה תוצר של חינוך שנורא קשה להתנתק ממנו. כלומר בלי קשר לכמה אני מרוויחה מזה אם בכלל, אני רגילה להיות כזו וזה הרגל כל כך קשה להיפטרות שעובדה שאני עדיין כזו. והיום הסבל עולה על התועלת. לגבי השאלה השלישית. לא הצלחתי להיפטר מהסיחרור הרגשי ולכן הפסקתי את הטיפול למרות שהמטפל אמר שאני צריכה להיות מטופלת עוד זמן רב. מאחר והייתי שבר כלי, העדפתי לעזוב.

את כותבת שהפכת להיות שבר כלי - אך המצב שאת מתארת היום נשמע רע מאד. אני לא יודעת מה כבר עדיף להיות - שבר כלי או בדכאון מתמשך והרסני כמו שלך. כי מלהיות שבר כלי אפשר אולי לבנות משהו חדש, לאחות, לתקן. המצב שלך, איך שהוא נשמע כרגע מוביל אותך להיות שבר כלי. רק שאולי עד שתגיעי לנקודה שבה תהיי בהתמוטטות הבעיות יהיו עוד יותר כרוניות ועוד יותר קשות לטיפול. לדעתי חבל שויתרת על קשר טיפולי שאולי לא מביא תוצאות מהירות, אבל יכול לאורך זמן לעזור. זה נכון, את כבר לא החיילת הצעירה והשאפתנית שהיית, וצריך להתמודד עם הזמן שעבר ועם הנזק שנגרם/גרמת לעצמך, אבל עדיין, חייים מאושרים אינם משהו שאינו בהישג יד. אולי יש דברים שאי אפשר לעשות עוד, אולי הנזק נותן סימנים בגוף, אבל גם הנפש וגם הגוף מסוגלים להחלים, גם אם לא להיות "כחדשים". אושר לא נובע מקבלה למסלול לימודים זה או אחר, אחא מתחושת ערך עצמי וחיוניות, ותחושה כזאת לא מוגבלת לתחום לימודים מסויים... נשמע לי שאת זקוקה למישהו שירכז את הטיפול בך בנושאים שונים: 1. את זקוקה לרופא/מטפל אחר שמטפל בכל הנושא של התרופות, הגוף, הבריאות, התזונה. את זקוקה ליותר מדיאטה שמטרתה הרזייה, אלא "דיאטה" - או הרגלי אכילה שמטרתם יהיו הזנה נכונה של הגוף שלך, כך שתתחזקי. מצאי לעצמך רופא + מטפל מתאים לנושא זה. 2. טיפול נפשי. דמות אחת שתרכז את נושא הטיפול הנפשי. האם יתכן לחזור לטיפול הקודם? אולי יכולות להיות נסיבות שיקלו עליך להמשיך למרות הקושי? האם יש לך רעיון מה היה יכול לעזור? אולי שווה לך לדון איתו בזה? לדעתי את נמצאת בנקודה שבה שינוי אפשרי. יש לך ראייה של עצמך בהווה, ראייה מאד קשה, ביקורתית, ולא מחמיאה. וראייה של עצמך בעבר, שאפתנית, מצליחה. איכשהו את צריכה ללמוד לגשר בין האני השונים שלך, כדי שתוכלי להמשיך עם אני חדש, שהוא קבלה של עצמך בהווה, עמצך בעבר, והסתכלות קדימה לעתיד. את זקוקה לדעתי לעזרה, כי ככל שנכשלים יותר פעמים, וקשה יותר להתמודד עם המצב בהווה, יש צורך בדמות שתכיל את הכאב הזה, ותוכל להחזיק עבורך את התקווה לשינוי, (שינוי ריאלי). יכול להיות שיש מקום גם לבקש עזרה ממשפחה, או אנשים קרובים אחרים. בכל מקרה, המצב שאת מתארת נשמע לי כל כך קשה שלא הייתי משאירה אותו כמו שהוא! בשום אופן! יכול להיות שאני לא צודקת בהרבה דברים שאני כותבת, אבל זה מה שעלה בדעתי כשקראתי את ההודעה הבאמת קשה שלך.

רק מי שמכיר את המצב הזה של להישאב לסיחרור טיפולי מבין שמצב זה בעצמו עלול להביא להתמוטטות ויכול להבין על מה טלי מדברת טיפול- לא בכל תנאי!!! ושוב כל הכבוד לך שאזרת אומץ לעזוב את הטיפול. טיפול שמגיע לדרגה כזאת טומן בתוכו סיכון רב אני יודעת שקשה להבין זאת. ואלו הן לא מילים בעלמא. דבר נוסף: מי שקרא היטב את ההודעה שלך טלי לא יכול להתעלם מריבוי הסופרלאטיבים המוצמדים לתופעות השליליות שתפקידם להעצים כאילו את הבעייה: עייפות מטורפת אפתאתיה טוטאלית עצלנות תהומית ובנוסף- הבטן הרגישה שלי, (והחזרה על זה בצורות שונות) יש לי בעייה סבוכה וקשה, וכו'. אני חושבת שטלי כבר מאוד נמאס לה מצד אחד ממצבה ומצד שני עדיין חסרת אונים לפתור אותו שכן היא מפיקה הרבה רווחים מהמצב שבו היא נתונה. לי זה נדמה כאילו טלי די מאוהבת מצד אחד במצבה, (ותקני אותי טלי), למרות שמצד שני ברור שנקעה נפשה ממנו. מאחר שעבר סהכ זמן כה קצר מהניסיון הטיפולי אני לא בטוחה שזה יעבוד אבל בטוחה שתמצאי את הדרך הנכונה, בין מגוון השיטות שקיימות היום, לטפל בעצמך. הרבה הצלחה, ש.

ט. שלום אני מתאר לעצמי שהרבה אנשים בהיסטוריה שלך כבר אמרו לך שיש לך פוטנציאל גבוה ושהיית יכולה להגיע לכל כך הרבה דברים, אבל שאת לא מנצלת אותו כראוי. אני גם בטוח שאת השופט הכי מחמיר של עצמך, ומוסיפה למנטרה הנ"ל עוד כמה תוספות. רצף ביש המזל שאת מתארת נמשך כבר זמן רב, כולל המחלה הארוכה וכל הסימפטומים שמהם את סובלת מבחינה פסיכולוגית. הסיפור שאת מתארת נשמע לי מוכר ומעורר הרבה תהיות מה עוד ניתן לעשות מכאן הלאה. אינני רואה פתרון אחר מאשר טיפול, הן פסיכולוגי והן תרופתי, אבל שבו תישארי לטווח ארוך. את לא יכולה לצפות שהדברים ישתנו במהירות, זה ייקח זמן. צריך לבנות את הייעדים שלב אחר שלב. לסיים את התואר, לצאת מהדיכאון, לצאת עם בחורים, לטפל בנושא המשקל, כל דבר, וזמנו הוא. העובדה שהטיפול סוחף אותך וממלא את כל עולמך כפי שקרה הוא תהליך בלתי נמנע כנראה, ומוכר לך בסך הכל גם ממקומות אחרים. הפחד מהסחף הזה הבריח אותך החוצה, אבל אחרי הבהלה הראשונית אני מציע לך לאסוף הפעם את עצמך ולחזור אל הטיפול. אם הסרוקסט אינו מתאים, יש עוד שלל תרופות נוספות וכדאי להתייעץ עם הפסיכיאטר המטפל מה אפשר לעשות שיקל עליך. חשוב שהטיפול התרופותי ישתלב טוב גם עם הטיפול במחלה הכרונית, כיוון שאפשר להיעזר בו לכמה דברים. בשורה התחתונה, חזרי לטיפול ואל תתני לעצמך להמשיך ולהתדרדר הלאה. כל טוב ד"ר אורן קפלן