מחשבה.

אני קוראת בעמוד זה שתי הודעות של נשים שלכאורה סהכ טוב להן בחיים הן מתפקדות היטב והרבה היו רוצות להיות במקומן. ואני שמה לב איך הורגלנו לחשוב שטיפול הוא חלק בלתי נפרד מהתפריט שמציעים לנו החיים האלה. וכשהכל יחסית סביר ומסתדר, אז מתחילים לחטט איפה והאם בכל זאת ואוליי ומה יהיה אם וכאשר וכו' וממש דוחפים את עצמנו לזרועות הטיפול. אם צריך ואם לאוו. או כשרוצים לעזוב טיפול זה נעשה קשה כקריעת ים סוף כי הרי אוליי, כמובן, איך לא- זו הבעייה של ההתנגדות שלנו לטיפול טיפול אינו פיקניק, ויש בו גם סיכונים. אני חושבת שלא כל האנשים מודעים לכך. בדיוק כמו שתרופות יש להן תופעות לוואי ויש בהן סיכונים של התמכרות וכד' לא שונה מזה טיפול פסיכולוגי. אני מציעה כאן מחשבה אחרת אוליי בעצם פשוט לשמוח בטוב ואם תהיה בעייה, נטפל בה כשתצוץ, ולא להפוך כל דבר למצריך טיפול ואם כבר נמצאים בטיפול, ובא לך לעזוב אז למה להתגמד נוכח טיעוניו של המטפל ולהפכם לרבי משקל מאלה שלנו. לפרגן לעצמנו את המנוחה מהטיפול (הערה מבורכת של דר קפלן גם את המנוחה הזאת צריך לפעמים. והזכות לחזרה לטיפול שגם היא שמורה תמיד הערה מבורכת נוספת שלו). טיפול הוא אופציה, שטוב שקיימת, אבל בואו לא נהפוך אותו למנה הכרחית בחיינו.

אבל אני פשוט מניחה שרב האנשים לא רצים לטיפול כי יש להם עודף זמן או כסף. ואפילו לא בגלל "ההנאה" הגדולה שטיפול מביא [הערה קטנה: אני מרגישה שלפעמים זה ממש סבל עבורי, אבל בכל זאת. זאת ההחלטה שלי. אני מאמינה שזה עוזר/יעזור לי. אז באיזהשהו תחשיב פנימי זה שווה לי...] אלא בגלל קושי. כמובן שיש גם מקרים אחרים, וכמובן שיש גם דרכי התמודדות אחרות, אבל זה גם עניין של אמונה אישית: מי שמאמין בטיפול - בצורת החשיבה הזאת - יוכל אולי להעזר יותר ממי ששולל את הדרך הזאת, ומאמין נניח בתפילה, במציאת מסגרת קהילתית, או בהתמודדות לבד, אפילו דרך מידה מסויימת של הדחקה של בעיות. אין דבר אחד שנכון לעשות...

ש. שלום אני מאמין שאנשים פונים לטיפול מתוך מצוקה כאשר מוצבת בפניהם מטרה לשפר את איכות חייהם. זה נכון שהכל יחסי ומצוקה של אדם אחד יכולה לכאורה להתגמד אל מול צרות נוראיות של אדם אחר, אבל כל אחד בתוך עולמו הפרטי חי ולכן חווית המצוקה היא סוביקטיבית לחלוטין. אם עזיבת הטיפול הופכת לקריעת ים סוף יש לכך בד"כ סיבה ואולי זה אומר שעדיין לא בשלו התנאים לעזיבת הטיפול הזה. קשה לי לקבל שהטיפול הופך לבעיה היחידה וכל השאר תקין. זה נכון שיש מצבים בהם נדרשת החלטה אמיצה לשחרר את היד ולהמשיך לבד. חלק מתפקידו של הפסיכולוג גם לדאוג שתהליכים כאלה יקרו בצורה הנכונה ביותר למטופל. בברכה ד"ר אורן קפלן