יותר מידי...

שלום, אני עוד מעט בת 16 ועולה לי"א, טופלתי עד לפני חודש בערך בטיפול פסיכולוגי ופסיכיאטרי במשך 3 חודשים, אבל ההורים שלי החליטו להפסיק אותו, ובמקום זה להכניס אותי לאשפוז. זה הסיפור בערך: עד כיתה ו' אבא שלי היה מרביץ לי כשהיה עצבני עליי, וגם כמעט בכלל ולא היו לי חברים. בחטיבה הכרתי כמה חברות טובות, והתחיל קצת להסתדר לי. אבל באמצע ט' התחילה לי הפרעת אכילה, בעקבות מחלה אחרת. בחופש שבין ט' לי' נכנסתי גם לדיכאון בעקבות אהבה נכזבת... באותה תקופה הייתה לי "חברה" שפשוט נדבקה אליי... היא הייתה מורידה לי את הביטחון העצמי, מחליטה עליי, חוקרת אנשים לגביי- ובמילה אחת- אובססיבית. היא לא נתנה לי לחיות... ואז היא התחברה עם ההורים שלי, והם הכריחו אותי לענות לטלפונים שלה (4 פעמים ביום) ולהתחבר איתה כי "היא ילדה חיובית" ואני הייתי אומרת להם שהיא עושה לי רע... אבל זה לא עזר... הם גם רצו שהיא תבוא עם אח שלה (שהיה אז בגיל של אחי- שנה וחצי) כדי שהם ישחקו ביחד,ועשו לי רגשות אשמה שבגללי לא יהיו לו חברים כשיהיה גדול כי אני אוסרת גם עליו להיפגש איתם, וגם היו אומרים שהיא באה בשבילם ולא בשבילי... וביחד איתה הם היו מדברים עליי (בלעדיי), היא סיפרה להם על האהבה שהייתה לי, ועל דברים אישיים שלי, והם ביקשו ממנה עצות... ועוד... כיום אני מרגישה שההורים שלי הכריחו אותי להיות עם השטן. בכיתה י' הפרעת האכילה רק גדלה וגברה ביחד עם המצב הנפשי... בתחילת שנת הלימודים הוטרדתי מינית על ידי אחד הידידים שהיו לי. זה גרם לי לפחד קצת, והיו לי המון מחזרים, אבל סירבתי לכולם. המחנכת שלי שמה לב להפרעת אכילה, ודיווחה על כך ליועצת שכבה, היו לנו פגישות, הייתי מספרת לה על המצב בבית, על שאין לי פרטיות, ואפילו סיפרתי לה שברחתי מהבית יום אחרי שזה קרה, ופניתי אליה ברגעים ממש קשים שהיו לי, שבעקבותם התחלתי לפגוע בעצמי לזמן קצר, אבל לא סיפרתי לה על זה. כמה חודשים לאחר מכן רבתי עם אותה חברה, היא כמובן חשבה שהיא תוכל לשכנע אותי ,כתמיד, לחזור אליה, אבל הפעם זה היה סופי מצידי. היא פנתה ליועצת בנוגע לריב... בהתחלה כמה אנשים מצוות המורים ניסו לפייס בינינו, אף אחד לא הבין באמת מה היא גרמה לי להרגיש. פעם אחת היא זרקה את עצמה לכביש אחרי שלא פתחתי לה את הדלת, היא הייתה רודפת אחרי, והייתה מונעת ממני ללכת בכוח. המון אנשים אכזבו אותי, והגעתי למצב שחשבתי עם עצמי על מי אני יכולה לסמוך ועל מי לא. 5 אנשים- 4 חברים והיועצת. אותה ילדה גרמה לאותם 4 חברים לשקר לי, ולהעביר לה פרטים עליי ומה אני עושה, ולבסוף גרמה לי לחשוב במכוון שליועצת לא איכפת ממני, ושהיא רוצה להפסיק את הפגישות שלי איתה בעקבות אותו ריב. המצב היה ממש רע, בכיתי כל הזמן, ולמרות שהיועצת אמרה לי שהיא מוכנה להמשיך במפגישות, וגם גילתה שהיא שיקרה לי, לא רציתי להמשיך איתה, גם בגלל שהיא המשיכה להיפגש עם אותה ילדה, ולא אמרה לה כלום בנוגע לשקר. שוב התחילה הפגיעה העצמית, ורגעים שפשוט הייתי לא שפויה. אחרי כמה זמן ההורים שלי שלחו אותי לפסיכיאטרית (גררו אותי לשם בבכי) שקבעה לי טיפול פסיכולוגי, ופגישה איתה פעם בשלושה שבועות. בפעמים הראשונות הייתי בורחת מהבית כדי שלא יוכלו לקחת אותי אליה, אחרי כמה זמן הוחלט על 2 פגישות בשבוע כי כלום לא התקדם. לאט לאט נוצר קשר, התחלתי לחבב אותה אבל לא הייתי מספרת לה דברים, רק עניתי לשאלות שלה... בו בזמן התחלתי להתחבר עם חברים אחרים שהילדה ההיא לא מכירה, שלא יוכלו לאכזב אותי בקשר אליה, התאהבתי באחד מהם, והעניינים השתפרו. הקשר ביני לבינו היה מאוד חיובי, הייתי מספרת לו מעט דברים שהפריעו לי, והוא הראה שהוא גם מעוניין בי. אבל אז שוב התחילו כל הריבים עם ההורים שלי, באחת הפעמים אמא אמרה לי שאין לי למה להשקיע בחיים שלי, כי הם במילא לא שווים כלום. נורא נפגעתי, גם כי הייתי עדיין בדיכאון עוד מלפני זה. חיכיתי ללילה, ולקחתי כמה משככי כאבים, ידעתי שאני לא אמות מזה. ביום העצמאות- יומיים לאחר אותו ריב, יצאתי עם החברים אחרי עוד ויכוח עם ההורים. שמה ידיד שלי אמר לי שלאותו ילד שאהבתי יש מישהי חדשה. חזרתי הביתה, חיפשתי כדורי שינה, אבל לא היו. לקחתי הרבה משככי כאבים, והלכתי לישון. זה רק גרם לי להרגיש ממש לא טוב, ולישון הרבה. אחרי יומיים הייתה לי פגישה עם הפסיכולוגית, ורק בסופה סיפרתי לה על המעשה. היא נורא נבהלה, והייתה מתקשרת אליי פעם ביום לראות לשלומי. ואז גם הפסיכיאטרית רצתה להביא לי סרוקסט, אבל סירבתי. ושלחו את ההורים שלי לפגישות עם יועצת. אני חייבת לציין שבשלב כלשהו ההורים שלי התחילו לשנוא את הפסיכולוגית שלי, ואת היועצת שלהם במיוחד, ולא חששו בכלל להראות לי את זה, דבר שמאוד הקשה עליי לסמוך על הפסיכולוגית שלי, ובכלל. בינתיים אותה ילדה ממקודם חזרה, ואמרה לי שהיא השתנתה ושהיא רוצה שנחזור להיות בקשר, לא רציתי, אבל לבסוף היא ביקשה רק לדבר איתי כשיהיה לה רע. לזה כן הסכמתי... אבל זאת הייתה טעות, כי היא התחילה שוב עם כל העניין, ויותר דיברנו עליי מאשר עליה. לאחר כמה ימים היא אמרה לי בהפסקה בבית הספר שכמה חברים שלי רוצים להתרחק ממני בעקבות זה שחזרנו לדבר, בטענה שהם נפגעו אז מהריבים שלנו. חזרתי לשיעור, אבל התחלתי להרגיש שוב את ההרגשה שאני לא יכולה להשתלט על עצמי... יצאתי מהכיתה בבכי, וברחתי לשירותים. חתכתי את עצמי, התחלתי לרעוד, לא הפסקתי לבכות, ולא ידעתי מה אני עושה. אותה ילדה איכשהו ראתה אותי בתא, וקראה ליועצת. היא הגיעה במהירות וביקשה ממני לפתוח את התא. אחרי כמה זמן פתחתי לה את הדלת, ואפילו לא חשבתי על זה שהיא תראה את מה שעשיתי. אחרי הרבה שאלות שלה, היא ביקשה ממני שנלך לחדר. התעשתי קצת, והצטערתי שפתחתי לה את הדלת. לאחר חצי שנה שהייתי ב"ריב" איתה, הלכנו לחדר שלה, ואמרתי לה שאני לא רוצה לחיות, שכבר ניסיתי למות, ודברים שלא הייתי אומרת לה ברגעים אחרים. היא ביקשה פגישה עם ההורים שלי, ולא הסכמתי, אבל בגלל שאני יודעת שהיא חייבת לדווח על זה, הצעתי לה שתדבר עם הפסיכולוגית שלי. היא הסכימה, אמא חתמה באי רצון על ויתור סודיות, והן קבעו פגישה של שלושתנו בבית ספר. כמה זמן לאחר מכן רציתי לצאת מהכול. הפסקתי לא רק לדבר עם ההורים שלי, אלא גם להבליג מההערות שלהם. התרחקתי מעט הפסיכולוגית, אולי כתוצאה ממה שהם היו אומרים לי.. והחלטתי לקחת את עצמי בידיים, לאכול בריא, לא לקחת אנשים ללב, ולדאוג לעצמי ורק לעצמי. זה כלל גם להתרחק מכולם, כי הבנתי שאנשים בחיים שלי עשו לי רק רע. לפני חודש ההורים שלי הפסיקו את הטיפול, בטענה שהוא לא עוזר לי, ושהפסיכולוגית לא יודעת מה היא עושה והיא חושבת רק על הכסף ו... בבוקר אחר כך ההורים שלי העירו אותי ואמרו לי שנוסעים לשניידר. 40 דקות לקח להם להוציא אותי בכוח מהבית. בשיחה עם הפסיכיאטרית שם התברר לי שהם לא יכולים לכפות עליי אשפוז במקום הזה. זה שבר אותי כל ההתנהגות שלהם. שבוע שלם הייתי בחדר שלי (זה היה בזמן בית ספר) פרשתי מהמגמה שהייתי בה-תיאטרון, כי כבר חודשים אני לא מסוגלת לשחק. הפסיכולוגית התקשרה אליי, אמרתי לה על המצב, והיא אמרה לי שמכיוון שהיא לא הצליחה לתפוס אותי בטלפון היא שלחה לי מכתב. אחרי כמה ימים הוא הגיע, היא שמה בו מעטפה כדי שאני אחזיר לה, שלחתי לה בחזרה. זה חיזק אותי קצת, לא הייתי תלויה בה, אבל היה לי מאוד קשה לדעת שגם היא ככה עזבה אותי. ביום האחרון של בית הספר פניתי ליועצת, ואמרתי לה שההורים שלי רבו איתה ו.... היא רצתה שנפגש אנחנו בחופש... כי היא לא מוכנה להשאיר אותי ככה לבד, אבל לא רציתי. אחרי הבגרות בלשון (בחופש) היא קראה לי, ואמרה לי שהפסיכולוגית התקשרה אליה וביקשה ממנה לדבר עם ההורים שלי כדי שנמשיך בטיפול. לא הסכמתי... אבל היא לא הקשיבה לי. היא התקשרה אליהם אחר כך, והם נפגשו יום למחרת, ביחד עם המחנכת שלי. (הכל נודע לי רק לפני כמה ימים) בפגישה הם דיברו על המשך הטיפול, ההורים שלי אמרו שהם מתכוונים להמשיך בטיפול אבל לא באותו מסלול... המחנכת אמרה להם שכל השיעורים הייתי רק מציירת (אני מציירת תמיד) ולא עושה כלום... וגם שהתעודה שלי מצוינת, למרות שלימודים בכלל לא היו לי בראש. עברו מאז כמה שבועות, והמצב נשאר אותו הדבר. אני שונאת להיפגש עם חברים שלי, לראות אותם מגביר לי את הדיכאון, וכל היום אני רק ישנה ומציירת. לא מזמן התחילו לי חרדות... אני מפחדת מדברים שלא הפחידו אותי פעם... מללכת לבד ברחוב, לעלות במדרגות הבניין בלילה, להיות לבד בחדר סגור- דבר שהיה שגרת החיים שלי. לפני כמה ימים התעלפתי, ואם סבתא שלי לא הייתה אומרת להורים שלי אף אחד לא היה יודע. אני גם פוחדת שמשהו רע יקרה לסבא וסבתא שלי.... אני יודעת שהדבר היחידי שאפשר לעשות זה לקחת סרוקסט ולהמשיך אצל הפסיכולוגית, אבל כרגע לי כוח להמשיך בטיפול...

היי, קראתי את מה שכתבת, זה קשה ועוד יותר מזה קשה להאמין שיש הורים שלא מבינים ורק מזיקים.את עדיין תחת חסותם כך שאין לך הרבה ברירות כרגע.נראה לי שמה שאת חווה כרגע זה סוג של התקפי חרדה.אני הייתי מציעה לך להמשיך להיפגש עם הפסיכולוגית, לרכוש בה אמון , להיעזר בכדורים שרק יעשו פלאים ולהתחיל סוף,סוף בדרך חדשה.את בחורה מאוד אינטליגנטית וזאת אפשר לראות מהניסוח שלך.חבל שתלכי לאיבוד.כל אחד בשלב מסויים בחייו מגיע למשבר זה או אחר.לך זה קרה מוקדם מידי.תנסי לעזור לעצמ, תתקשי לפסיכולוגית וקבלי את עצותיה, בטוח שדברים יסתדרו ועד תחילת שנת הלימודים תרגישי הרבה יותר טוב. בקשר לחברה האובססיבית נתקי כל מגע איתה ואל תתפתי להאמין לה.היא לא פחות ממך ואוליי אפילו יותר,חייבת טיפול. בלי להכיר אותך שולחת לך חיבוק גדול, הרבה כח להמשיך וכמובן חיים מאושרים. בהצלחה, שלהבת

אני לא יכולה ללכת להיפגש איתה, כי ההורים שלי לא ממש מחבבים אותה...והם גם רבו איתה. ועד שרכשתי בה אמון, ולקח לי המון זמן, לא נראה לי שיהיה לי קל להתחיל הכל מחדש עם פסיכולוג אחר... אותה ילדה הולכת לטיפול... ואני לא אתקרב אליה יותר בחיים שלי... תודה רבה

שלום לך , שמי מעיין בן 23 .. סטודנט לפסיכולוגיה. רק רציתי להגיד שקראתי את דברייך ושתהיי חזקה! את נשמעת בחורה בוגרת אינטילגנטית ומקסימה... אני נשבע לך שלכל אחד יש תקופות כאלה בחיים , רעות מאוד מאוד לחלק זה מגיע מוקדם כמו לך ולחלק מאוחר יותר. אני מאמין שבגלל שזה בא לך מוקדם כל כך זה קשה עוד יותר... תשמרי על עצמך !!!!!! החיים שלך שווים יותר מכל , אני יודע שאת יודעת את זה. ! גם אני רציתי להתאבד בחיים שלי , והיום אני כל כך שמח שלא עשיתי את זה. החיים כל כך דינאמיים כל כך משתנים . אין לך מה לדאוג . אין לי עצה בשבילך , אני לא יודע אפילו מה נכון להגיד.... אז תהיי חזקה ! אני בטוח שדוקטור קפלן יכוון אותך הכי נכון שאפשר. כתבת ממש יפה , ממש עוררת אצלי סימפטיה. תבטיחי שתשמרי על עצמך?

שלום, כרגע אני לא חושבת על להתאבד... אבל אני יודעת שיהיו רגעים, ואני מסוגלת להגיע אליהם בקלות... שאני אעשה דברים בלי לחשוב ממש... אתה מבין? אני יכולה להתחרט אחר כך והכל... אבל ברגע כזה אני לא חושבת על כלום.. תודה רבה, אני מאוד מעריכה את זה ואני לפחות אשתדל לשמור על עצמי...למרות שאני לא יכולה להבטיח.

שלום הדברים שאת כותבת קשים ועצובים ומעוררים רצון לעזור לך לצאת מהמצב ומהתחושה ש"רק אני" כלומר רק את נמצאת שם לבדך. נראה שזה מה שקורה לך בסופו של דבר, שאת נמצאת בודדה בלי אף אחד בעולם שאת מרגישה שיכול להבין או לעזור לך. אפילו היועצת או הפסיכולוגית שאיתן התחיל משהו כבר לא זמינות מבחינתך. המצב נשמע די מסובך כי את נאבקת על עצמך ועל עצמיותך, ואפשר בהחלט להבין את נסיונך לשמור על עצמאות. הבעיה שבדרך נשרפים הרבה גשרים והזדמנויות שהיו יכולים אולי לעזור לך לצאת מהמצב. זה די ברור שאת צריכה להיות כעת בטיפול קבוע ומסודר לאורך זמן. לא משנה כל כך באיזו דרך תשיגי את הטיפול הזה אבל חשוב שהוא יקרה. אני לא בטוח שאשפוז הוא דרך גרועה. זה יכול להוציא אותך מהבית לזמן מה, לשים אותך במקום אחר וניטראלי בו תוכלי לספר את סיפורך באופן נקי וחסר השפעה, ואחריו אולי יהיה אפשר להתחיל לטפל במערכת כולה כי אין ספק שגם הוריך צריכים להיות בטיפול כלשהו, אם הם מסוגלים לכך. אני מבין שאת לא בוטחת כבר באף אחד אבל במידה ותצליחי בכל זאת לבטוח באיש מקצוע כלשהו אולי זה יתן לך עוגן לצאת מהמצב המורכב אליו נכנסת. זכרי שאינך אשמה במה שקורה, שזה נובע מדברים רבים שקרו לך בעבר ושנובעים מטעויות של אנשים אחרים שלא יכולת לשלוט בהם. כל עוד את נלחמת נגד היציאה מהמצב הזה זה גם הצהרה שלך שאת לא מוכנה להתקרב לאזור הזה של האשמה. אין ברירה, צריך כנראה לעבור שם כי מתחת לפני השטח את שם כבר מזמן, וכדי לראות את ההאשמה העצמית מאחור נדרש גם תהליך נפשי כלשהו שהגיע הזמן כנראה לעשותו. בברכה ד"ר אורן קפלן