מדברת לעצמי. מישהו יכול לספר לי אם זה נורמאלי?

יש לי חבר דמיוני ואני יודעת שהוא קיים. אני מודעת לזה. אז זה לא סכיזופרניה או משהו? הוא סתם מעייץ לי תמיד מה לעשות. כל פעם שיש לי איזו בעיה או שאני בדכאון ועצוב לי אני פונה אליו. הוא היחיד שבמין אותי. החבר היחיד שיש לי. כל שאר ה"חברים" שלי לא באמת חברים שלי. הם יעזבו אותי ברגע שיתאפשר להם. אז מישהו יכול להגיד לי מה זה אצלי? (אם זה עוזר.. אני לא רואה אותו. אני רק יודעת שהוא מדבר אליי. ואני גם לא שומעת אותו מדבר אליי, אני פשוט.. יודעת מה התגובה שלו.מאוד מעניין לנהל איתו דיונים שאף אחד אחר לא רוצה לנהל.)

גם אני מוצאת את עצמי פעמים רבות מדברת לעצמי מול המראה בחדר. כל יום בעצם. אני פשוט מדמיינת שאני מדברת למישהו שאני מכירה וזה עוזר לי לחשוב על דברים ולארגן את מחשבותיי. אפשר לומר שזה סוג של תרפיה, או התמודדות עם דברים שמטרידים אותי ואין בכוונתי לשתף אף אחד אנושי... אני לא יודעת אם זה הכי טוב אך אין לי ספק שזה לא דבר רע בכלל! אנו בעלות דמיון מפותח וחוץ מזה גם אמא שלי נוטה לדבר עם עצמה לפעמים- בעיקר כשהיא לחוצה או שמשהו מעיק עליה, שוב, כי זה סוג של התמודדות עם דברים. כל אחד מתמודד אחרת, יש כאלה שבוחרים לדבר עם פסיכולוג, או חברים אז במקרה שלנו אנו מעדיפות מישהו שכלל לא קיים. מה שמצחיק הוא שבעצם אנו נעזרות בעצותינו שלנו ולא באמת במישהו שלא קיים. נראה לך נכון? ביי...

שלום. אשרייך וטוב לך.אין לך שום מחלת נפש ובוודאי שלא סכיזופרניה. כל הכבוד לך שאת מסוגלת למצוא את האני הפנימי שלך, לנהל איתו שיחות ודיונים. רובנו לא מסוגלים לכך. את צודקת, הוא אף פעם לא יעזוב אותך, תשמרי עליו היטב ותמשיכי לטפח אותו. את בסדר גמור ואפילו יותר מזה. יום טוב, אפרת

שלום עצם העובדה שאת מוטרדת מהעניין ומבינה שהוא לא רציונלי היא סימן חיובי. אם היה מדובר במשהו פסיכוטי לא היית יכולה להתחבר לעניין והיית רואה בו משהו טבעי לחלוטין. את מספרת על הבדידות הרבה בה את חיה ומתמודדת ובמצב כזה נראה לי די טבעי שתמצאי פיצוי כלשהו בתוכך שייתן מענה ודיאלוג לדברים שמטרידים אותך. היה טוב אם היית יכולה לקבל את עצמך כפי שאת ולהשלים עם הדרך בה נפשך בחרה להתמודד כעת עם הדברים. אני חושב שכדאי שתפני לטיפול פסיכולוגי לא בגלל הדיבור העצמי אלא כדי להתמודד עם שאר הדבר שכואבים ופוגעים באיכות חייך. בברכה ד"ר אורן קפלן