לילה, אפי ואפרת

הי. מקווה שאתן עדיין מצ'וטטות לפעמים. איפה אתן? מה קרה? הפורום מרגיש מאוד בחסרונכן. חסר הפיתוח העמוק של המחשבות והסיטואציות וכמובן העצות החכמות והמילים התומכות. שיקלו מחדש את הפרישה. שבוע טוב, גלי

היי גלי אני עדיין קוראת, רק פחות ולא ממש רוצה לכתוב תגובות. אולי הנושא שלי הוא מעין הסבר... הנושא שלי: בזמן האחרון הרבה דברים מטרידים אותי - דברים תיאורטיים כאילו (אבל קשורים לבחירת דרכי בעתיד). מה שמטריד אותי במיוחד הוא המחשבה, שבבסיסו טיפול פסיכולוגי מטפל באדם, ורואה אותו כ"חולה" או כ"בעל בעייה", בעוד לי נדמה שהחברה שבה אנו חיים היא החולה. הערכים החברתיים מעוותים, יש הרבה ניכור (מובנה), בדידות (מובנה), דגש על השגים ועל חיצוניות. האם זה פלא שכל כך הרבה אנשים סובלים מחרדה או דכאון? או מתחושת ערך עצמי נמוכה? האם זה סביר שכל כך הרבה חברים שלי לוקחים תרופות פסיכיאטריות? והאם טיפול שמטרתו להפוך את האדם ל*מתפקד* בתוך החברה הוא נכון, בעוד שהחברה עצמה אחראית לכל כך הרבה מהבעיות שיש לאנשים? דוגמה: ילדים עם "ADHD" - או הפרעת קשב. או ילדים "היפראקטיביים" - האם הם זקוקים לתרופות וריטלין ולטיפול נפשי, או אולי זאת המערכת של בתי הספר, והמשפחה שפשוט לא יכולה להתמודד עם ילדים שהם פחות שקטים? יותר פעילים? משתוללים? האם חשבתם פעם שההגדרות אינן מוחלטות. ילד שבעיני הורים מסוג אחד יתפס כ"פראי" והיפראקטיבי, יתפס על ידי הורים אחרים כשובב. האם מישהו חושב על תזונה? זוכר שיש חשיבות לאוכל? לשינה? לפעילות גופנית? לטבע? ליופי? לאהבה? מהיכרות עם חברים, ומקריאה בפורום הזה, למדתי שהיקף הסבל הינו עצום. רק שבעוד בעבר הייתי משכונעת שטיפול נפשי הינו דרך טובה לפתור בעיות כיום נדמה לי שטיפול נפשי מטפל בסימפטום - לא של האדם - אבל של החברה. למה לי לקחת חלק בזה? חשבתי על תואר שני בפסיכולוגיה קלינית. אני עדיין נמשכת לזה. אבל אני לא רוצה לתת לאנשים "תרופות" (לא רק לבליעה. גם במילים) ולחשוב עליהם כעל "מקרים" או "בעיות" כשבעצם אני חושבת שאנחנו חיים בעולם מטורף לחלוטין.

גלי בוקר טוב המחשבות שלי אחרות והן קשורות לעומס רגשי עצום. אני נמצאת בטיפול שהוא רוב הזמן מאוד קשה ואינטנסיבי (לאו דווקא בתדירות הפגישות). אני מרגישה שהרבה אנרגיה מופנית לכיוון הזה. הרבה יותר מדי. מנסה לנטרל את עצמי ולעסוק יותר ויותר בענייני היומיום ולפעמים אפילו לשקוע בהם, כדי לברוח מהמחשבות שמציפות פעמים רבות. בניגוד ללילה ששוקלת תואר שני בפסיכולוגיה קלינית, אני מדברת אחרי תואר ראשון ושני בקרימינולוגיה, ועוסקת ביומיום עם הרבה מאוד מורכבויות של הנפש, שיקום עבריינים חולי נפש, והמצב מאוד לא פשוט, כרגע אין תרופות אחרות, פרט לאלו המוכרות ולכוחה של המילה, המגע והאמפטיה. אכן, החברה מביאה עלינו הרבה תחלואים אבל השקפת העולם שלי היא שיש להתייחס אליה כאל נתון במשוואה ולא לנסות לשנותה, אלא עם כל הכאב, לנסות ולהתאים את עצמנו אליה. אני עדיין כאן,לפעמים. יותר קוראת, פחות מתייחסת. שבוע טוב

שלום לכולכן ההודעות בפורום שהיו כאן בשבועות האחרונים היו באמת עמוסות ברגשות, ואני מכבד את רצונכן להוריד פרופיל כעת. כל אחת מכן מתמודדת עם משהו שונה במהלך החיים. הדברים שנכתבים כעת מספרים שלמרות המכנה המשותף והנושאים שעלו בהודעות הקודמות, כל אחת מגיעה ממקום אחר ועם התלבטויות אחרות. הפורום יכול לשמש מקור לתמיכה ושיחה, אבל גם יכול להפוך למוקד שמפריע, וכל אחד ואחת צריכים לדעת היכן לשים את המעצור, אם הוא נחוץ. יש משהו מפתיע בדינמיקה הקבוצתית המשמעותית שנוצרה כאן, הן במהלך ההתכתבויות הפעילות והן באופן העזיבה הקבוצתית. נראה שלמרות שהפורום הוא אנונימי וכל אחד נכנס אליו ללא הזדהות של ממש, עדיין יכולה להיווצר בו דינמיקה קבוצתית משמעותית ורק כך אפשר להבין לדעתי את האופן בו נוצרו הדיאלוגים וכך גם את האופן בו הם נפסקו. הפורום נשאר כאן ועומד לרשותכם תמיד. בברכה ד"ר אורן קפלן

גלי, אני גם כאן, אבל מאחורי הקלעים. הרבה קוראת, לא עונה כמו השאר.. איזה כיף ששמת לב למי שחסר. אפי