אחריות וכוחות נפש?

אחריות נפשית כשאני חושבת על אמא שלי באיזשהו מקום אני מקנאת בה על יכולת האחריות הגדולה שלה כלפינו מאז ומתמיד . האהבה שלה כלפינו והאחריות שהיא חשה מהמצפון החזק שיש לה, מוציאים ממנה כוחות נפש אדירים וכשאני לא מרגישה טוב היא יכולה לקום משינה לעזור לי, ללכת לעבוד בשבילי, להעניק בלי סוף..... וכואב לי כי אני לא מסוגלת נפשית להתעורר בשביל אדם שאני אוהבת, לא מסוגלת להזכיר לו לשתות כדורים ....אני ממש לא אחראית . זה ממש לא הוגן מצידי . אבל אני גם לא יכולה לומר זוהי עובדה לעולם לא אהיה כמו אמא וזהו, מפני שבהמשך חיי אצטרך את האחריות הזאת. אני מנסה לחנך את עצמי כל רגע בחיי לאחריות ולנתינה אבל אני מוצאת את עצמי במצבים שבהן אני מרוכזת במשהו (למשל בכתיבת הדברים האלה) ואם מישהו נידרס ברחוב ואין מי שיזמין אמבולנס אז אני לא יהיה מסוגלת לעזוב באמצע את הכתיבה כי מפחד שלא עשיתי שמירה (או פחד שאם לא אכתוב נקודה מסויימת אשכח אותה וזה בדרך כלל אצלי נכון) לא אהיה מסוגלת לעזוב את זה באמצע ולרוץ לעזור . הדבר מבחוץ שדורש ממני לעשות, גורם לי לחוש "אוף למה מטרידים אותי" ואני מנסה להכחיש בכל כוחי לעצמי שאני רעה ולפעמים מצליחה להוזיז את עצמי לצאת מעצמי לטובת אדם אחר. אבל בדרך כלל אני לא מצליחה. לעומת זאת אמא שלי לא צריכה בכלל להילחם נגד עצמה ויש לה חוש אחריות מיוחד שנותן לה כוחות נפש מבלי שהיא מאמצת את עצמה , זאת אומרת למרות שקשה לה פיזית ומבחינה פיזית קשה לה אבל יכולת האחריות שלה (כנראה שקוראים זה אחריות?) חזקה כל כך שבלי בעיות היא תעבוד גם בשביל לפרנס את ילדיה ותעניק להם ותנקה את הבית גם כשהם מתחצפים.... אני מודה שבמשך שנים באיזשהו מקום קינאתי בה על זה אבל כיום אני מודה שלא הצלחתי בכלל להתקרב להיות מסורה ואוהבת כמו שהיא . הבעיה שזה מזיק לי כי אפילו לעצמי אני לא דואגת, אין לי כוחות נפש לעבוד, אין לי כוחות ללכת לפגישות עם כל אדם שקובע איתי ולא משנה מה מטרת הפגישה ומה מעמדו . הייתי אמורה להפקיד לאמא שלי כסף בבנק וכבר חודשיים לא עשיתי את זה (אם זה היה הפוך אמא שלי הייתה עושה את זה ממזמן), הבעיה הזאת הייתה קיימת אצלי מאז ומתמיד אבל כשהייתי ילדה אז היה לי יותר מרץ לשחק בבית ספר וזה נשחק מגיל ההתבגרות בהדרגה . אני מבינה שהפסיכיאטריה טוענת למספר אפשריות מוגבל, סכיזופרניה, דיכאון, חרדה, טראומה, חוסר ביטחון עצמי וזהו . זה כל האפשריות ? פניתי כבר לפסיכאטר ואין לי מחלות קשות כמו סכיזופרניה (ואני שמעתי סכיזופרנים עם כוחות נפש אדירים שמציירים מבוקר עד ערב..) אמרו לי שיש קצת דיכאון אבל זה לא הגיוני 15 שנה מאז גיל ההתבגרות דיכאון . חרדה גם יש לי אבל להיפך החרדה על דברים שאני לא עושה והיא חלק מהמאבק של עם עצמי להתחיל לעשות דברים (נדייק ונאמר להמשיך לעשות דברים כי אני מתחילה דברים ולא מסיימת). הפרעת קשב יש לי רק בלימודים אבל לא בדברים מעניינים כמו לכתוב באינטרנט. בקיצור, אני רוצה לדעת מהם ההבדלים ביני לבין אמא שלי במושגים פסיכולוגים . ולדעת האם יש שיטות טיפול או גישות פסיכלוגיות ודיעות איך להיות אוהבת כמוהה שאהיה מסוגלת לתת מעצמי (לעבוד למישהו או לפחות לעצמי ). ואיך נקרא חוסר היכולת לתת מעצמך (לתת מעצמך בהקשר של מה שכתבתי לעבוד...) במונחים פסיכולוגים ?

הדס שלום השאלות שלך מחייבות היכרות אישית הרבה יותר עמוקה מזו שיכולה להיות כאן בפורום. ראשית ההשוואה שאת מקיימת בינך לבין אמך איננה פשוטה כלל. את מאשימה את עצמך על הפסיביות והחולשה שלך, כאשר הקריטריון שעומד מול עינך הוא דמותה החזקה של אמך שיודעת לעשות הכל. לפי מה שאת מתארת בהחלט יתכן שיש אצלך תופעות של חרדה ודיכאון, גם אם לא תמיד מדובר באבחנה פורמלית. לפעמים מצב רוח דיכאוני יכול להימשך שנים בלי שיוכר כדיכאון ממש. נשמע שמשהו באש החיים קצת דועך אצלך במשך זמן רב מאוד ונדרש מקור אנרגיה חזק שיעיר אותך בחזרה לחיים. יתכן שכאן ההשוואה לאמא בולטת לך כי היא כנראה מלאה באנרגיה תמידית. את מתארת את המצב כדבר בלתי הפיך המאפיין את האישיות שלך. עם זאת יתכן שבמידה ואת אכן סובלת מדיכאון ממושך שזה לא קשור לאישיות שלך אלא שלא טופלת נכון מזה זמן מאוד ארוך ושאחרי טיפול פסיכולוגי ותרופתי מוצלחים תראי את החיים בצורה שונה מאוד. אינני יודע לתת תשובות מלאות לשאלותיך, אבל אני ממליץ לך להיכנס למסגרת טיפולית מסודרת שתוכל לאורך זמן ללוות אותך בתהליך השינוי. בברכה ד"ר אורן קפלן