פרפקציוניזם

שלום, אני טיפוס מאוד משימתי. מה שאפשר לעשות היום לא נדחה למחר. לעומתי, משפחתי בדיוק ההפך. דוחה הכל למחר ועדיף מחרתיים. יותר מכל היא אוהבת לבכות ביום האחרון ולהקפיץ את כל העולם יום אחרי. במשך הזמן בין הידיעה כי יש לבצע דבר כלשהו ועד לביצועו משפחתי מומחית בדיונים בנושא. היא תשוחח על זה בשיחות נרחבות ותעלה את הנושא השכם וערב ותבנה צעדים קדימה תוך חקירה מה יכולות להיות השלכות התנהגותם או תגובתם להמשך הטיפול בבעיה כלשהי. לא עולה על דעתם, למרות שציינתי בפניהם, שכדאי שיקדימו לעשות את הצעד שלהם ואז לפני הצעדים של הצד השני ידעו כיצד לפעול והדיונים של "אם יענו לנו כך, אז נפנה לה…. ואם אחרת אז נענה להם ש…". למרות סירובי להיות שותפה לנושא- מערבים אותי. אני הטיפוס הדומיננטי בבית ולכן אני פותרת לכולם את הבעיות. אני שחוקה, עייפה ובנוסף זה משפיע על המצב הרפואי שלי שכן אני חולה כרונית. אני מנסה לשנות את מעגל האימה ורואה את עצמי מתווכחת עם כולם שיבצעו את המשימות שלהם בעצמם. אולם הם משחקים לי על המצפון או מבצעים משימות בצורה עלובה כך שהמשימה חוזרת גדולה יותר לטיפולי. הדבר שוחק אותי יותר, ואני בהידרדרות רפואית. למי עליי לפנות כדי לקבל חיזוקים וכיוונים איך לשנות את מעגל האימה ולחיות מצפונית עם הדבר. כמו גם להתמודד עם המחלה הכרונית שלי שרק לאחרונה יצאתי ממצב ההכחשה. תודה,

האם מדובר במשפחה במובן של הורים/אחים או במשפחה האישית שלך (ילדיך?) אם זה הורים/אחים - האם את גרה איתם? באיזה עניינים את מעורבת איתם? עניינים כספיים? חברתיים? נשמע לי שזה לא רק שמערבים אותך, אלא שקשה לך להשאר לא מעורבת. השילוב של השניים באמת יכול להקשות עליך למצוא שלווה... אני הייתי ממליצה לך למצוא דרך לקחת מרחק. את כבר מבינה שאפילו הגוף שלך זועק שהוא זקוק לזה, אז אני חושבת שאת חייבת להתייחס לכך במלוא הרצינות. מרחק נפשי מתאים הוא מה שאת זקוקה לו, אבל לעיתים קשה להגיע לשם. אולי ליצור מרחק פיזי, כשלב ראשון בדרך למציאת מידת המעורבות המתאימה, יכול להועיל לך. ?

תחליטי שממחר את פשוט לא מייעצת, לא מתערבת, לא מתווכחת איתם שיבצעו את המשימות שלהם, ולא משתתפת או נוטלת חלק פעיל בכל הבעיות של משפחתך . ניסיון אחד (מוצלח) כזה שלך יגרום להם להיווכח שאין להם ברירה, והם צריכים / מוכרחים / חייבים לטפל בעניינים שלהם בעצמם ואין יותר מי שיפתור וינהל להם את המשימות. רק ככה המציאות תטפח להם בפנים והם יבינו שהם לבד במשחק הזה. אין לך ברירה אחרת כי כל מוצא אחר - יביא אותך שוב לאותה נקודה. ולגבי דרך טובה יותר להתמודדותך עם מחלתך הכרונית - תוכלי לנסות לפנות לטיפול פסיכותראפי שיחזק אותך, יקרב אותך לעצמך ויתן לך כלים להתעמק ולטפל יותר בעצמך ופחות במשימות ובבעיות של הסובבים אותך. בהצלחה

אא שלום הדבר שבולט לי מתוך דבריך הוא מצב הלחץ שבו את נמצאת וההשפעה השלילית שלו על מצבך הנפשי ועל היחסים עם הסביבה. יש הרבה דברים שאת מזכירה בדבריך אבל המטרה העיקרית לדעתי היא להפחית את הלחץ. מתוך מקום רגוע כל מה שאת מטפלת בו, כולל הגוף שלך, יראו יותר טוב ויותר סביר. אני מציע לך לפנות לייעוץ פסיכולוגי כדי ללמוד להירגע, ובאותה מסגרת תוכלי בוודאי להעלות את כל שאר הנושאים שמטרידים אותך. בברכה ד"ר אורן קפלן