חשבונות

יש לי בעיה. אני טיפוס שבאופן בלתי רצוני, מתקשה לתת מעצמו בלי להרגיש מנוצלת באיזשהוא מקום, או פראיירית. אני נוטה לנהל פנקסנות, ולא לתת מעצמי ברוחב לב. אני באמת לא יודעת להבדיל מתי אני מנוצלת ומתי באמת שלמה עם הנתינה. אני חושבת שהבעיה הזו מפריעה לי ליצור יחסים בינאישיים הן עם חברות והן בפן הזוגי. איך "עובדים" על עצמי כדי לשנות חשיבה כזו? האם שווה לי ללכת לשיחות? כי אני כבר מודעת לבעיה, אבל לא יודעת איך לעבוד עליה ולשנות דפוסי התנהגות כאלה..

אני חושבת שקשה לתת ברוחב לב כשמרגישים "חוסר". אולי את עצמך לא מרגישה שאת מקבלת מספיק כדי לתת? בהמשך לרעיון הזה, אולי יש בך חלק שגם חוסם את הקבלה מהצד האחר (במודע או שלא במודע, רצוני או לא) ובכך למעשה יוצר אצלך חשש/חשד מפני הצד השני? שאלה נוספת היא האם הקושי לתת ברוחב לב מתייחס רק לרכוש/זמן או גם "לעצמך" - לשתף ברגשות שלך, לתת אהבה, עידוד, וכו'. כי יש הרבה רכוש לא חומרי שאנשים "מחליפים" ביניהם. מה שעולה לי זה שמדובר באופן כללי בביטוי של חוסר אמון ביחס לקשרים עם הזולת, ונראה לי שזה משהו שאפשר לעבוד עליו בטיפול פסיכולוגי משום שזאת סיאטואציה בה את נמצאת בקשר קרוב ואישי, שבו אמנם אין סימטריה אבל יש קבלה וגם נתינה. בנוסף, אם באמת הקושי לתת נובע מתחושת חוסר עמוקה, בטיפול אפשר אולי למצוא גם אפשרות "להתמלא", ובנוסף זה מקום שבו אין צורך באיזון ובפנקסנות (בשל חוסר סימטריה מובנית) שהפכה להיות משהו מלחיץ/מטריד וכך את יכולה להפסיק לחוש אשמה, ולבדוק ממה זה נובע.

אני מצליחה "להוציא" מעצמי המון, לשתף אפילו יותר מידי במה שמתרחש בליבי. הבעיה היא הפוכה - הקשבה. יש לי קושי להקשיב לזולת, וחוסר סבלנות כללי כלפיו. באמת אני חשדנית ואין בי אמון בזולת. אני בהחלט חשה ב"חוסר" באהבה או בהבנה של הצרכים שלי מצד בני זוג בדר"כ.

שירי שלום אני חושב כמו שאת כנראה חושבת, שמתאים לפנות לטיפול כדי להתמודד עם הבעיה שתיארת. דפוס תגובה שכזה מתגבש בד"כ במשך זמן רב ויוצר סוג של שיווי משקל נפשי אותו צריך להפר ולשנות. זה לא תמיד תהליך פשוט והטיפול הפסיכולוגי מתאים בהחלט למטרה זו. אני מצרף קישור על עובדות על טיפול פסיכולוגי כולל כיצד בוחרים פסיכולוג. http://www.psychologia.co.il/facts1b.htm בברכה ד"ר אורן קפלן