דימיון מפותח מידי

שלום. זה זמן רב שאני מדמיינת/חולמת על כל מיני דברים מכאיבים מפחידים ועוד. החלומות שלי, כמעט על בסיס יומי, קשורים למוות, תאונות, דם, רוצחים, אנסים, כאב ועוד. אני חולמת שרוצחים אותי, תוקעים בי סכינים, ועוד דברים מזוויעים, תמיד רודפים אחרי. כשאני ערה קורה מידי פעם שהמוח משדר לי תמונות דומות. אני ערה, אולי במכונית אולי לפני השינה, סתם בוהה בקיר, ואז נכנסות לי לראש תמונות זוועתיות. אתן כמה דוגמאות כדי להמחיש את הבעיה: מביטה על מישהו יורד במדרגות וממש מריצה בראש תסריט שהוא נופל ונחבט ומתעקם ומדמם ומת. פעם גם דימיינתי, בזמן שהסתרקתי, שזיזי המסרק חודרים לי לקרקפת ויוצרים בה תעלות של דם. או סתם מתמקדת במעדר ברחוב ומדמיינת שיש פיגוע והוא עף ונתקע לי בראש. עוד.. יושבת במושב ליד הנהג ומדמיינת תאונה, איך אנחנו נתקעים ועפים וזכוכיות והרכב מרוסק ומנסים לחלץ ועוד. הדימיונות אינם על בסיס יומי כי אם מידי פעם. זה לא מפריע לי בתפקוד היומי. זה פשוט מציק ונראה לי קצת סוטה ומופרע לדמיין מצבים כאלו. שאלתי כמה אנשים לדעתם. האופטימים שביניהם טענו שאולי אני רואה הרבה סרטים ושיש לי כנראה דמיון מפותח מהרגיל. האחרים חושבים שיש לי בעיה. אני רוצה רק לציין שאני בת 24 לומדת, עובדת, יש לי חבר מדהים וכלב וחיים נהדרים. אינני דיכאונית, אומללה ומלנכולית כפי שנדמה שאהיה. הפחד שלי הוא שאני עושה לעצמי מעין דימיון מודרך לא רצוני ושזה עלול לפגוע בי באמת. עוד נקודה חשובה, שאולי השתמעה כבר מדברי, היא שזה לא רצוני בכלל. אני מנסה להפסיק את תסריטי הזוועה ולא מצליחה. אם אני עוצמת עיניים זה מתחזק. אשמח לדעתך בנושא

טלטל שלום דרך הדמיון אפשר להתאמן על כל מיני דברים, לפסול את קיומם, להתעמת עם הזוועה שבהם, לעבד חרדות וטראומות, לבטא כל מיני דברים. בשביל זה יש דמיון וכל עוד זה קורה רק בדמיון צריך בכל זאת להכיר בכך ששום נזק חיצוני לא מתרחש. כעת עולה השאלה האם זה גורם לך סבל או שמשחקי הדמיון הללו "עוברים לידך" או לכל היותר מטרידים כמו שסרט אימה היה מטריד, וזהו ז'אנר שהרבה אנשים אוהבים... ברוב המקרים תיאורים כמו שלך שייכים למשהו שמטריד ודרך הדמיון את מנסה להתמודד עם זה. מהו ה"זה" והאם את רוצה לטפל בזה, זו כבר שאלה שעומדת בפני עצמה ומן הסתם רק את יכולה לתת עליה את התשובה. אם העניין הופך לסוג של סיוט שמטריד את שלוותך, יש מקום לעשות משהו ולא לתת לזה להשפיע כך על חייך. בברכה ד"ר אורן קפלן