בדידות

אני בת 44 לא נשואה ואין לי ילדים. אני בטיפול בשנה האחרונה אצל פסיכולוגית. מכיון שאין לי חברים לחלק איתם את היומיום אני משתפת את המטפלת במה שקורה לי וכך נגמר הזמן ל"טיפול". אין לי טענות כלפיה אבל- מצד אחד מאוד חשוב לי לדבר עם מישהו על מה שקורה לי ומצד שני אני יוצאת מתוסכלת מכך שאנחנו לא מספיקות לדבר ולטפל בבעיות שלי.אני לא מרגישה שדברים משתנים אצלי אלא כאילו באתי לחברה לדבר על מה קרה לי השבוע. אני מקווה שאני ברורה מספיק -שאלתי היא איך אני פותרת את הדילמה?

שלום לך ציינת שאין לך חברים לשתף אותם ביומיום השאלה היא, האם זה מבחירה , האם תמיד היה כך או שהמציאות הביאה את זה לידי כך ? על כל מקרה, לא חסרים קורסים וסדנאות שניתן להירשם אליהם קורסים של יחסי אנוש וקורסים של אסרטיביות, מפגשים של פנויים פניות וכו' בטוח יש דברים שאת אוהבת לעשות - ציור, ריקוד, ספורט או כל תחביב אחר שאת יכולה לפתח באמצעות קורסים או סדנאות ולבנות לך מעגל חברים אפילו חברה אחת או שתיים בתור התחלה את יכולה להירשם לטיולים של החברה להגנת הטבע לחבר'ה בגילך להיצטרף לקבוצות מאורגנות לטיול או שניים בחו"ל ישנם קורסים של יחסי אנוש - ניתן לברר באיזור מקום מגורייך - ייתכן ויש עוד אנשים במצבך שישמחו לארח לך לחברה צריך רק לחפש ולנסות לא חסר העיקר שיהיה לך טוב בהצלחה

רחל שלום ראשית כדאי להביא את הנושא לטיפול ולדון על כך עם הפסיכולוגית. השיתוף שלה במה שקורה לך הוא חלק חשוב מהטיפול. דרכו את מספרת על עצמך, על נטיותיך וכו' וזו הדרך להגיע לשינוי. התהליכים מהסוג הזה הם איטיים וצריך לקחת את זה בחשבון. בברכה ד"ר אורן קפלן