חרדה לילד

לדר' קפלן שלום, בני בן שנתיים ואמור לעבור בדיקה לא נעימה. בעבר בוצעה הבדיקה- הילד צרח ובכה ומבטו ותחנוניו "לעזרה" ממני.. בעודי משתפת פעולה עם הרופא ותופסת אותו, לא מניחים לי. אני בחורה מאד, מאד רגישה ומאלו שלא כל-כך יודעות "לזרום עם החיים" ולקחת דברים בקלות. את הבדיקה שהוא אמור לעבור כבר דחיתי פעמיים..ואני יודעת שזה לא אחראי אך איני מוצאת דרך להתמודד עם החרדה הזאת. (לפני זמן מה אף הגענו לרופא ומצאתי עצמי בורחת חזרה הביתה) אני מודעת לכך כי החרדה שלי נובעת מ-2 סיבות: האחת-חוסר היכולת לראות את בני סובל.(ואציין כי מדובר בילד מבריק ומפותח המבין ומדבר לפחות כילד בן 3.יש ביננו קשר מדהים וככל שאני מסבירה לו על רופאים, עדיין הוא היסטרי במגעו עימם, ואני חשה "כבוגדת" באמונו.), והשניה- הפחד מתוצאת הבדיקה, כשברור לי כי אני נוהגת כבת-יענה ובחוסר היגיון. אציין רק כי בסה"כ אני אדם מאושר וללא בעיות פסיכולוגיות שליוו אותי אי-פעם, אולם עם ילדי האהוב כל הפרופורציות שלי משתנות ואיני מצליחה לשלוט בכך. אשמח מאד אם תוכל לייעץ לי כיצד לנהוג במקרה זה. חשבתי שאולי מוטב כי ילך עם אביו(שגם עימו קשר נפלא) אך אני חוששת כי אם לא אהיה נוכחת אלחץ יותר .., אציין גם כי המחשבה על הבדיקה מעוררת אצלי תחושות פיזיות של לחץ וחרדה. (כאבי בטן, נשימה כבדה וכו'). אנא, עזור לי לקבל החלטה כיצד לנהוג כי הזמן לא פועל לטובתינו. המון תודה, מיכל.

מיכל, חשוב שאת תקבלי הדרכה מתאימה. כמה שאת תגיעי רגועה לבדיקה, הוא יהיה רגוע. אולי כדאי לבקש ממישהו "מזוודת רופא" ולהניח לילד לשחק איתה. אם הבדיקה כרוכה בזריקה למשל, לא להגיד לו: "זה לא כואב, זו רק דקירה קטנה". דקירה של מחט היא מאוד כואבת! עדי

מיכל שלום התנהגותך טבעית מאוד ואת פשוט לא צריכה להיות בבדיקה. בטקסי ברית מילה רבים שראיתי האמא הלכה הצידה כי לא יכלה לראות את בנה סובל. העניין מאוד דומה כאן. בקשי מבעלך או קרוב משפחה אחר להיות נוכח ברגע הבדיקה. את לא חייבת להיות שם. תני תמיכה לילד לפני ואחרי. בברכה ד"ר אורן קפלן