ד"ר קפלן ואולי גם אנשים אחרים מנסיון....

היי מגיל ההתבגרות (גיל 15בערך) הייתה לי בעיה של דימוי גוף שלא העזתי לשתף אף אחד בנושא הזה.זה אכל אותי מבפנים ולא ספרתי על כך לאף אחד עד לפני שנתיים בערך (אני בת 26).בכל השנים,מאז גיל 15 ועד לפני שנתיים בערך (שזה בערך 10 שנים) אני לא חייתי באמת אלא שרדתי.דיכאתי בעצמי את הסקרנות ומוטיבציה ואף אחד לא עלה על זה.הייתי מתבגרת שקטה ומי לא היה רוצה שמתבגר יהיה שקט - נס מהשמיים ולכן ראו בזה יתרון וכך נפלתי בין הכיסאות. כתוצאה מכך גיבשתי לעצמי בערך איזשהי זהות וכך משנה לשנה הייתי כאילו חיה והשנים עברו להן. ובכל השנים האלה היתה עוברת בי לפעמים מן תחושה רעה שהמצב שאני נמצאת לא יוביל לסוף טוב.אם אני אצטרך לפנות לטיפול פסיכולוגי זה כבר לא יהיה טיפול בדימוי גוף אלא בדברים מורכבים יותר. ניסיתי שלא לשקוע במחשבה הזו. זה היה מעביר בי צמרמורת. וכיום אני נמצאת בטיפול פסיכולוגי כבר שנה אחרי שהמצב שלי הביא אותי לדיכאון. הדיכאון חלף אבל במהלך הטיפול התחלתי להבין שאני בעצם לא עברתי בצורה נורמטיבית את גיל ההתבגרות ושעכשיו אני נמצאת בשלב הזה. זה מתבטא בדברים הבאים:הזהות שלי לא מגובשת-אני לא יודעת להגדיר איזה ב"א, חוסר יציבות,תנודות במצבי רוח,חוסר גיבוש דעות בנושאים שונים,תפיסות אידיאליסטיות של העולם, לא יודעת במה אני רוצה לעסוק (למרות שאני מסיימת תואר בפסיכולוגיה), אי הערכה של ההורים וכ"ו. תחושה קשה כי בגיל 26 לא יודעת מי אתה ולהיות לא יציב,זה מצב לא פשוט. בגיל ההתבגרות זה בסדר להיות כזה ולכן לא מצפים ממך לדעת בודאות מי אתה ומה אתה ולכן נותנים זמן למתבגרים ומנסים להיות סבלנים אליהם עד שהם מגבשים את עצמם. ובגיל 26 מצפים ממך להיות יציבה פחות או יותר ואם לא, רואים בכך חריגות. ובנוסף לכך,כשאנשים קרובים אליי לא כל כך מבינים מה זאת אומרת שאת עכשיו בגיל ההתבגרות. הם רואים בזה משהו שבא באופן טבעי. הם פשוט לא מבינים שאני כאילו הייתי "בהמתנה" במשך כ 10 שנים. מצד אחד,אני מרגישה לחוצה מההתבגרות המאוחרת שלי כי באמת לא קל להיות לא מאופס על עצמך בגיל 26 אך מצד שני,אני אפילו איפשהו רואה בכך יתרון כי נכון שהרבה דברים לא עשיתי במשך כ"כ הרבה שנים אך בכל זאת יש לי איזשהו נסיון חיים ולכן זה יכול לעזור לי בהתבגרות ואולי אפילו לזרז אותו. עדיין אני שואלת את עצמי האם ניתן להגיע לבגרות נורמלית למרות עיכוב בגיל ההתבגרות או שתמיד תשאר צלקת פסיכופתולוגית? תודה

נטלי שלום אי אפשר לבטל את ההסטוריה האישית שלך וגם לא רצוי שתשכחי אותה. עם זאת, במידה והעתיד יראה אחרת אין סיבה לחשוב שתמיד תסבלי. העתיד יכול להיות שונה במובנים רבים שבהם יש לך שליטה, וזאת בניגוד לדברים שקרו בילדותך שם השליטה היתה מועטה בהרבה. ככל שהדברים עמוקים והסטוריים יותר כך בד"כ נדרש טיפול פסיכולוגי עמוק וממושך יותר. במהלך הזמן תרכשי מיומנויות שונות, קשרים חדשים והתבוננות אחרת על החיים. חשיבה אופטימית מאוד חשובה כאן ואמונה בכוחך לשנות את המציאות החיצונית ועוד יותר הפנימית שלך, עם כל הקושי וכוחות הנפש שכרוכים בכך. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני בת 40 עם 2 ילדים באותה בעיה - כך ראי את עצמך "ילדה" בת 26 שמנסה להתנקות ולהתבגר בהצלחה